20 יתומים שנישאים עד פורים

מרן רשכבה"ג שליט"א שב הביתה, ולמרות שלא מכניסים אף-אף-אף אחד, קופת העיר היא משהו אחר... "למה יזכו התורמים למגבית החתנים היתומים של חודש אדר?" לקריאה מלאה לחץ כאן

בני, חיי ומזוני בתרומה אחת

הטלפון בקופה מצלצל. 4:08 לפנות בוקר. הפקידה, היושבת שם כל לילה, מרימה מיד. "אוה, ברוך השם שאתם ערים", הקול מעבר לקו מתנשף בהקלה, אבל מיד לובש גוון בהול, נואש. "אפשר עדין לתרום לקרן אריכות ימים?"
קרן אריכות ימים. 
מגבית היתומים של חודש טבת עמדה בסימן ברכתו של מרן הגר"י אדלשטיין זצוק"ל "שתשרה השמחה בבית התורמים - בקרוב". 
באותו חודש נערכו שמחות כפולות, וכולן בלב שמח במיוחד. היתומים הובאו לחופה מתוך הרחבת הדעת, מתוך שמחה אמיתית וללא ענן החרפה שאיים עליהם, ובבתים נוספים, רבים לאין מספר כמו זרם הסיפורים ששטף את הקופה, נערכו שמחות קטנות וגדולות, צפויות ובלתי צפויות, כאלה שייחלו להן זמן ארוך וכאלה שעוד לא הספיקו לחכות בכלל. 'שמחה בבית' הפכה להיות מגבית שמחה, השמחה ביותר בעולם. 
בחודש שבט, ברך רבנו מרן שה"ת הגר"ח קנייבסקי שליט"א את תורמי היתומים באריכות ימים. 
מי טיפש ולא יתרום למגבית חד פעמית, ויזכה לברכה הענקית הזאת של אריכות ימים? הרי כמה מוכנים אנשים לשלם, כל הונם ממש, כדי להאריך את ימיהם עוד קצת, עוד קצת אפילו בסבל וביסורים... וכשמרן שליט"א מברך, הוא מברך בברכה שלמה. אריכות ימים בטוב, באושר, בנועם. 
מה עמד מאחורי הטלפון הבהול ההוא, לפנות בוקר, אין אנו יודעים. אולי אב מבוגר וחולה שהובהל אל בית החולים. אולי אם שמאושפזת שם, או פוחדים מאשפוז כזה. הרי שם, בין הסדינים הלבנים והוילונות הצבעוניים, שם מבינים הרבה יותר חזק מה פירוש אריכות ימים...
אולם למעשה – לא רק החולים או הקשישים או בני משפחותיהם זיהו את ההזדמנות העצומה. כולם הבינו. המגבית סחפה את הציבור, והתרומות עלו ועלו, כשכל אחת מהן מקדמת עוד יתום או יתומה אל החופה. 

במקום שלושים יתומים של חודש שבט, הצליחו להכניס לחופה שלושים ושמונה יתומים, עוד שמונה יתומים שהגיעו אחרי שהעלון ירד לדפוס - ובזכותכם היתה האפשרות לתת גם להם!!

על דמעות ההקלה איש לא יספר לכם... על הגו שהזדקף ועל הפנים ששוב העזו להביט קדימה, על ההזמנות שנשלחו סוף סוף, כבר אחרי יאוש, ועל בתים שהוקמו מתוך סכנת הפירוק... על זה לא יספרו לכם, כי שם צנעת הפרט חשובה יותר מכל. 
ועכשו, בחודש אדר, עלו רבני קופת העיר אל מרן רשכבה"ג רה"י הגראי"ל שטיינמן שליט"א. מרן שליט"א שב סוף סוף לביתו אחרי אשפוז ארוך בבית החולים, מלווה בתפילות של כולנו, בדאגה העצומה של כל בית ישראל, בפרקי תהילים רבים מספור ובמשמרות של דפי גמרא סביב השעון. 
מרן רשכבה"ג שליט"א שב הביתה, ולמרות שלא מכניסים אף-אף-אף אחד, קופת העיר היא משהו אחר...
"למה יזכו התורמים למגבית החתנים היתומים של חודש אדר?" נשאלה השאלה במורא. האם מותר להעז ולשאול? האם מותר 'להפריע'? האם עשרים יתומים שעומדים על הכף מצדיקים להפר את מנוחתו של רבנו גדול הדור שליט"א?
אבל מרן רבי אהרון לייב שליט"א לא עסוק בזה. הוא שוקל בדעתו. הבטחה זו הבטחה...  ולמרות שהמפתחות הללו נמצאים רק אצל השם, ולא נמסרו מעולם בידי אדם, בכל זאת – אם גוזרים למטה, השם מקבל למעלה...

"יזכו לבני, חיי ומזוני" הוא עונה בלחש, אבל באופן ברור עד מאד. "בני, חיי, מזוני".

בני, חיי ומזוני! יש לכם מושג מה פירוש? יש מישהו סביבכם שלא זקוק עכשו לברכה מיוחדת לפחות לגבי אחד מן השלושה? 
בנים, בנים יראי שמים, עובדי השם ויראי אלוקים. בנים שיאירו את העולם בתורה וישמחו עליונים ותחתונים. 
חיים – בריאות, שמחה, אושר, לחם לאכול ובגד ללבוש...
ומזוני... פרנסה ברווח, בשפע, מתחת ידו הרחבה, בלי להזדקק לידי מתנת בשר ודם ולא לידי הלוואתם. 
בני, חיי, מזוני!
עשרים חתנים עומדים לצעוד אל החופה. עשרים חתנים, אבל כבר כל כך התרגלנו לזה... כל כך התרגלנו לכך שעם ישראל מעמיד כל חודש עשרים או שלושים חופות. אבל ברכה כזאת? ברכה כזאת מאת מרן רשכבה"ג שליט"א?!
 

מרן רשכבה"ג שליט"א לא קבע סכום מסויים, אך לפי החישובים שערכה קופת העיר, זקוקים מכל תורם לסך של 240₪, 12 ש"ח ליתום, כדי שיהיה לכל החתנים והכלות כדי סיפוקם המינימלי. 

כדי שתזכו בברכה הנדירה, כדי שתשרה השמחה בביתם- 

240₪, למגבית 20 יתומי אדר, ותזכו לבני חיי ומזוני.