דילוג לתוכן דילוג לתפריט תפריט נגישות

רשכבה"ג מרן שה"ת הגר"ח קניבסקי סמכתב בכתי"ק: הזכות הגדולה ביותר שאפשר לעשות עם ממונו לקראת יום הדין זה צדקה לקופת העיר, והצדקה המהדורה ביותר לקרוע בה את רוע הגזירה זה הצדקה לקופת העיר

יש רגעים שבהם לא עושים חשבונות. הילד חולה אנוש, אבא מוטל על שלחן הניתוחים, הרכבת באופק ומישהו נפל על המסילה, ילד מתקרב עם מברג אל שקע החשמל - - -  יש רגעים שפשוט מסתערים ועושים. בלי לחשוב, בלי להרהר, בלי לחשב חשבונות, בלי לצייר שאיפות ולהיתלות בתקוות. כולנו מכירים את הרגעים האלה – הרגעים של 'לא עושים חשבון'. 

עכשו רגע כזה. אנחנו מספיק עירניים לקלוט אותו במלוא עוצמתו. החושים שלנו מאותתים בטירוף, האורות מהבהבים מול עינינו ואותיות אדומות בוערות של 'סכנה' תלויות מול העיניים. עכשו, עכשו, כשכפות המאזנים מתנדנדות, כשאנחנו יודעים שחיינו תלואים לנו מנגד, כשברור לנו, לגמרי, שאין ביטוח לשום דבר, שכל מה שיש לנו עלול להלקח מאתנו ברגע אחד איום. עכשו הוא רגע כזה, בו אנחנו מוכנים לעשות הכל, ממש הכל, כדי להציל את כל היקר לנו, ובצדק. 
על הרגע הזה כתב רשכבה"ג רבנו מרן שר התורה הגאון רבי חיים קנייבסקי שליט"א, שהצדקה המהודרה ביותר לקרוע בה את רוע הגזירה זה הצדקה לקופת העיר. 
עליו, על הרגע הזה הוא כיוון. על הטלטלה האיומה שאנחנו חשים, שהיא טלטלתן של כפות המאזניים שאנחנו, כולנו, על נשינו וטפינו, על בריאותנו ופרנסתנו, נמצאים בתוכן - - - 

ברגעים כאלה לא מנסים שום דבר. ברגעים כאלה נצמדים אל מה שגדולי הדור מורים לנו באופן חד משמעי: את זה תעשו. הצדקה המהודרה ביותר שאפשר לעשות בממון, הזכות העצומה ביותר שאפשר לזכות לה על ידי כספנו, הכוח העצום ביותר שנברא בעולם כדי להכריע לכף זכות – זו הצדקה לקופת העיר. 
אנחנו אמרנו את זה? לא. הוא אמר את זה. מרן רשכבה"ג רבנו שה"ת הגר"ח קניבסקי שליט"א.

המכתב תלוי מול עינינו. אף אחד לא יוכל לומר אחר כך 'לא ידעתי'. איש לא יוכל להתאונן על כי לא הבין. כולנו יודעים. כולנו מבינים את המשמעות. כולנו רועדים על הנפש, ומקבלים הדרכה ברורה מה לעשות –צדקה לקופת העיר. 
אשרי מי שמבין ועושה בזמן. רחמנות על מי שלא.
 

 

לא צריך להזכיר לנו עד כמה אנחנו רוצים לחיות. לדאבון הלב, לא צריך לספר לנו גם עד כמה החיים עלולים לההפך לגיהנום, אם הקב"ה עוזב אותנו לרגע קטון אחד. לא צריך כבר לנער, לא צריך כבר לטלטל. כל אחד מאתנו כשעוצם את עיניו – נזכר ללא קושי בכמה פרידות קורעות לב שהוא עבר בשנה החולפת, בכמה טרגדיות שהדירו את מנוחתו בלילות, בכמה כמעט-אסונות שהוא היה עד להם, והזעזוע עוד לא התפוגג עד היום. כבר לא צריך להזכיר... ירחם השם. 
כבר לא צריך לצעוק לנו בתוך האזניים, כי היום אנחנו אלו הצועקים. אנחנו אלו המבקשים, אנחנו אלו המתחננים: תנו לנו חבל הצלה כדי להנצל מהשטפון הזה. כדי לשרוד את הצונאמי הזה, של ימות המשיח, של עקבתא דמשיחא. לא צריך לעמוד ולצייר מול עינינו נבואות זעם קודרות. אנחנו הנבואה הזאת כבר. העיר שלנו, השכונה שלנו, הארץ שלנו. 
קופת העיר צריכה אותנו?! אנחנו צריכים אותה! להקב"ה יש מספיק לתת לכולם. אנחנו צריכים אותה כדי להאחז בה, כדי להיתלות בה, כדי למצוא בה מחסה, כדי שהיא תכריע אותנו לכף זכות. היא כאן, הכל מוכן וערוך, המחתרת חתורה לפנינו. האם נהיה כאותו קשה יום שלא ברח, והפסיד את זכותו?!
האם נאחז בחבל הצלה שמשלשלים אלינו מן המרומים, נדבק בקופה, נקיים את דבר גדולי הדור – ונינצל?!
נשאר רק לתפוס בחבל ההצלה הזה. נשאר רק להאחז בו, להיצמד אליו, לכרוך את עצמנו בו, את ילדינו, את היקרים לנו. נשאר לנו לעטוף את עצמנו באפוד המגן של קופת העיר... ואת זה אנחנו נעשה, בעזרת השם, כי בנפשנו הדבר. 

הכל ידוע. הכל ברור. מי שיזכה – יחיה.