בהוראת מרן שר התורה רבנו מרן הגר"ח קנייבסקי שליט"א, אלף מתנדבים יצאו בשליחותם של 3,500 משפחות עניי העיר לסבב על הפתחים במוצש"ק פר' וישב ליל א' דחנוכה, לקבל את מעות הצדקה עבור עניי 'קופת העיר'. וכל אחד לא יפחות מסך 100 ש"ח, וכל המוסיף מוסיפין לו.

נקישה קלה על הדלת. "תקשיבו, ילדים", אני אומר בקול מלא מסתורין. באופן אוטומטי הילדים נצמדים אלי, והעיניים שלהם בוערות. "נכון שהרבה מצוות שלנו הם 'זכר'? זכר ליציאת מצרים, זכר לענני כבוד, זכר למנורה שדלקה שמונה ימים בנס, זכר ללחם העוני... הנה לנו עוד 'זכר' אחד. תקשיבו טוב לנקישות בדלת, ותגידו לי איזו מצווה אנחנו הולכים לקיים עכשו!"
הם מביטים בי בהשתאות, ואני יכול 'לראות' את גלגלי החשיבה במוחם מסתובבים במהירות,
הנקישות על הדלת מתחזקות. אני רומז לאחד הילדים לפתוח. 
"זה השליח של "קופת העיר", אבא", הוא אומר. לא יודע האם לשמוח או להתאכזב. "זה השליח, ידעת שהוא יבוא, לא?"
"בטח!" אני אומר בקול חגיגי, והילדים מביטים בי ועיניהם קרועות לרווחה. "בטח. אנחנו ניתן לו עכשו את התרומה שלנו".
ואז הקול שלי צולל למטה, כי פתאום, כשאני תופס מה המשמעות של הדברים שאני עומד לומר, נשבר לי הלב: "אנחנו ניתן את התרומה שלנו,  וזה 'זכר' לשלושת אלפים וחמש מאות ראשי אב בישראל שהיו צריכים לנקוש החנוכה הזה בדלת שלנו, ולהתבייש, ולהרגיש נורא, ולהאלם דום – אבל דרך אחרת לפרנס את משפחתם לא היתה להם. אנחנו ניתן לו עכשו את התרומה שלנו, וכך לכל אותם יהודים יהיה לחם וחלב ועוף לשבת". 
אני מוציא את המעטפה שהכנתי מראש. חמישה שטרות ירוקים של 20 ₪. כל אחד מהילדים מקבל שטר ומושיט אותו בדלת, ובמחשבה שניה – גם אני מוציא שטר נוסף ונותן. יותר ממה שחשבתי מראש. יותר ממאה שקלים שקופת העיר ביקשה. יותר מהרגלי, יותר מהאפשרויות שלי גם, כנראה. אבל אני לא יכול. שלושת אלפים וחמש מאות ראשי בית אב היו אמורים לעשות פה הלילה עליה לרגל, בזה אחר זה, כשפניהם לבנות מרוב בושה ועיניהם תקועות ברצפה. 
במקום זה בא שליח אחד, 'השליח' של "קופת העיר", ולוקח בשבילם. שיהיה להם. שבחנוכה יהיה שמחה גם אצלם. שילדיהם לא ישבו ליד החלון ודמעותיהם ירטיבו את הזגוגית. שנשותיהם ובנותיהם לא תשבנה בבית בצער עמוק, בלי יכולת לשתף אף אחד. 
שליח אחד במקום שלושה אלפים ועוד חמש מאות משפחות בישראל. מספר איום, בלתי נתפס, לא אפשרי, מחריד. 
3500 משפחות לא היו מסוגלות לעבור את השנה האחרונה בלי העזרה הממוקדת של "קופת העיר". 
3500 נושאות עיניים לתמיכה של החודש הבא, ולזו שאחריה, ולזו שאחריה. בלי התמיכה הזו – הן לא יכולות למצוא את המחיה הבסיסית ביותר, האלמנטרית. 
וקופת העיר צריכה להערך לתמיכה בסדר גודל כזה, שלא ידעוהו אבותינו. 
ששה מליון שקלים כל חודש. ששה מליון שקלים כל חודש!!!