דילוג לתוכן דילוג לתפריט תפריט נגישות

סיפור שנשמע פנטסטי מדי. גם לנו. אבל הסיפור היה והיה - - - השמות נכונים, יאירי, מתתיהו, מקפיא ומזגן. היצירתיות שלנו איננה מספיקה כדי להמציא סיפור כזה! רק בורא העולם גדול העצה ורב העליליה מסוגל לסדר ככה שמות ומספרים, ישועות ושידוכים...

"כבר מזמן לא קפצת לביקור", אומרת חני לאחיה, בטלפון. היא נמצאת בבית ההורים בדיוק כשאחיה מתקשר כהרגלו מן הישיבה. "אני מתגעגעת, הילדים מחכים לך, למה אתה לא בא? שכחת איפה הכתובת שלנו?" 
יאירי משתהה קצת מעבר לקו, מכחכח בגרון, מהמהם. "מה יש? מישהו פגע בך? אחד הילדים? אני אראה לו מה-זה..." 
חני לא מתכוונת לוותר. אבל יאירי רק נאנח. "פשוט, אין כל כך חתונות עכשו... החברים שלי כבר נשואים מזמן, השיעור שמתחתי נגמר גם כן, ועם בני השיעור שמתחת אין לי כמעט קשר... הייתי קופץ כשהיתה לי חתונה בבני ברק, אבל עכשו – אין סיבה לבוא מירושלים סתם. אני מגיע הביתה פעם בחודש, ואז אני לא מחפש טיולים". 
חני בולעת את הלשון. טיפשה שכמותה! היה עליה לחשוב על כך לבד ולא להציק ליאירי בשאלות. הוא כל כך עדין וכל כך מתחשב. 
"טוב, אז אני מאחלת לך שהשמחה שלך כבר תבוא, ויהיו לך מליון סיבות להיות בבני ברק, ותוכל לבוא אלינו..." היא אומרת ומתכוונת לכל מילה, מעבר לכוונה המיידית  -לטשטש במשהו את הרושם הקשה של דבריו, כדי להקל עליו קצת. "אתה בחור נהדר, באמת. מאושרת תהיה הכלה שתזכה בך. אין הרבה כמותך, אדם-זהב אתה. אתה ההוכחה לזה שלפעמים דווקא הטובים נשארים אחרונים". 
"טרנטה טרנטה, אבל לפניך..." מצטט יאירי בעצב. "גם הכלל הזה כבר חלף. אצלנו כבר התחתנו כל הטרנטלות, ויחד אתם נעלמו הלמבורגיני, הפורשה, הרולס-רויס והפרארי. כולם. לא נשאר אחד. כלומר, כן אחד, זה שכולם חשבו שהוא יתארס הראשון, וזה לא קרה. האח שלך". 
למרות שהיא לא מכירה את כל השמות שהוא מנה בכזו מהירות, את הכוונה שלו היא מבינה היטב. כל הבחורים הטובים כבר זזו, מזמן. אפילו הפחות-טובים כבר מצאו את מקומם והקימו בתים בישראל. רק האח שלה – תקוע. 
"בסוף אתה תשיג את כולם", היא אמרה, ולראשונה הצטערה שהיא לא מסוגלת לשלוף אפילו שם אחד של רכב מהיר במיוחד. "אתה יודע איך זה עובד: ממהרים, מצפצפים, צופרים, עוקפים  -ובסוף כולם נעצרים ברמזור. את הקצב מכתיבים מלמעלה, ואתה תשיג את המקום שלך, לצד כולם, בדיוק ברגע שבו בורא העולם החליט שזה יהיה". 
את האפרכסת היא הניחה באנחה כבדה. אפשר להשתעשע עם המילים, למתוח אותן לכל הכיוונים, לכבס... אבל המציאות נשארת. הראשונים שנישאו מבין חבריו כבר לוקחים ילד למלמד, לחלאקה. והוא עדיין יושב על ספסלי הישיבה. כשחזרה הביתה, היא דיברה על כך עם בעלה. "משהו אנחנו צריכים לעשות עבור יאירי", היא אמרה, והלב שלה כמעט נשבר. "אי אפשר לתת לו להיות בודד כל כך. אולי נקבל על עצמנו משהו עבורו? אולי נכניס שבת עשר דקות לפני הזמן? משהו?"
"אולי נתרום לקופת העיר?" הוא הציע. היא התלהבה. "נתרום לפי השם שלו, יאיר". בזריזות היא חישבה את המספר: 221. "בסדר, מאתיים עשרים ואחת שקלים, זה סכום שאני יכולה לעמוד בו. בערב שבת, כשאדליק נרות, אשים את הסכום הזה בקופת הצדקה של קופת העיר, ואתפלל בשבילו". 
"אבל קוראים לו יאירי, לא יאיר" צייץ מוישי מן חדר השני. חני נדהמה. איך הוא שמע את השיחה בכלל? היא לא יועדה לאזניו. אבל המשפט שלו חלחל בה. יאירי – שיהיה. עוד עשרה שקלים. סה"כ 231 ש"ח. אז מה. 
בערב שבת, כשהיא רצה להדליק את הנרות שתי דקות אחרי שהצפצוף השני חדל – לא היה זמן למנות מאתים שלושים ואחד שקלים. הלב שלה נקף, היא התפללה על יאיר בן הדסה, אבל את הכסף בפועל – היא לא נתנה. "יהיה במוצאי שבת", היא נחמה את עצמה. אבל מוצאי שבת הגיע וגם ראשון ושני ושלישי, והתרומה נשכחה מלב. 
הדלקת הנרות בשבוע הבא היתה לחוצה כפליים. מוישי הקיא, לאה'לה נפלה, בעלה היה אובד עצות מול שניהם. התינוק בעריסה גם הוא צרח בלי להסביר מדוע. היא בקושי הספיקה להדליק נרות. הכסף לצדקה נשאר בארנק. 
בשבת השלישית, שנכנסה באופן לחוץ לא פחות מהשתיים שקדמו לה, חדל פתאום המקפיא לעבוד. היא ניגשה להגיש גלידה למנה אחרונה, וגילתה במקום גלידה נחל דביק, ורדרד-צהבהב, שהפך את תא ההקפאה לדוחה. מבט מהיר למקרר גילה שהכל נראה תקין. "איך זה יכול להיות שהמקרר תקין ותא ההקפאה מופשר לגמרי?" היא נאנקה. "יש לי בשר, עופות, דגים...המון כסף... עוד יש המון שעות עד צאת השבת, וכל הדברים הללו הם מוקצה... הכל ילך לאיבוד? מה יהיה?"
 
"תקבלי על עצמך לתרום לקופת העיר". אומר איתמר. חסיד ותיק של ישועות קופת העיר. חני מחשבת בראשה במהירות כמה יעלה לה לתרום כמנין 'מקפיא' והיא פולטת זעקה. "מה קרה?"
"תחשב כמה זה מקפיא, מהר!!" היא לוחשת, המומה כולה. נכון. 231. זה תזכורת שלא תרמנו ליאירי..." לא צריך לומר. שניהם חושבים על אותו דבר עצמו. עוד לפני הבדלה, מיד מיד בצאת שבת, מחייגת חני למוקד קופת העיר ותורמת 231 שקלים. המקפיא שב לפעול עוד באותו ערב. 
בשבוע שלאחר מכן לוחשת לה אמא בסוד כי יש הצעה חמה-חמה עבור יאירי. הלב של חני דופק ודופק... עוד ימים אחדים עוברים, ופתאום הוא דופק אצלה בדלת. בא לדבר קצת, להתייעץ, להתלבט בקול. חני מוסיפה עוד תפילה חמה ועוד אחת ועוד אחת, והיא מרגישה שאינה יכולה כבר לשאת את המתח. שבוע נוסף חולף בטרם מבשר יאירי בעיניים לחות, לחני אחותו הבכורה, כי הוא עומד להיות חתן. "הייתי מזמינה בשבילך לימוזינה, עכשו..." היא אומרת חציה בבכי, וכולם צוחקים. יאירי עם שמות המכוניות שלו... איך חני קלטה את השם הזה, בכלל?
"את רוצה להזמין אחת כזו כדי לא לבזבז עלי יותר מדי הרבה כסף?" שואל יאירי הנרגש בחצי חיוך. "'לימוזינה' עולה פחות מחצי מאשר לתרום את השם שלי עוד פעם..." אבל איתמר איננו מסכים. "תתרמי ביד רחבה שוב, כדי לומר תודה!" הוא אומר. 
לוקח לכולם רגע ארוך לקלוט ש'ביד רחבה' זו אותה גימטריה של יאירי - - -
???
שנתיים עוברות. "אתה זוכר את הסיפור של יאירי?" שואלת חני יום אחד את בעלה. "למה צריך לתת למתי לחכות גם הוא עד שהוא יתייבש? אולי נתרום גם את הסכום של השם שלו?"
"זה יעלה לך ביוקר", אומר איתמר בחיוך. "מתתיהו... ההורים שלך לא יכלו לבחור לו שם יותר זול? באמת, צריכים לקחת גם את זה בחשבון, כשבוחרים שם לתינוק! אני לא חושב שיש עוד שם שמתחרה עם הערך הגבוה של השם הזה!"
"מתתיהו נולד בראש השנה..." אומרת חני בחולמנות. "אמא שלי חלמה שרבינו בחיי אבן פקודה מגיש לאבא שלי את הספר שלו, חובת הלבבות. שני הדברים האלה הספיקו. גם ראש השנה וגם חובת הלבבות  -עולים כל אחד מהם למנין השם מתתיהו. לא היתה בכלל שאלה איך לקרוא לתינוק". 
איתמר נדהם, לוקח דף ועט ועורך חשבון מהיר. אכן כן. גם 'ראש השנה' וגם 'חובת הלבבות' עולים לכדי 861, בדיוק כמו 'מתתיהו'. 
 
"אז נעשה מה שאנחנו יכולים, ונבטיח מאה שקלים". הוא אומר לבסוף. לא עליך המלאכה לגמור – ואין אתה בן חורין להיבטל ממנה. לתת 861 ש"ח אנחנו לא יכולים, להתעלם מכאבו של מתתיהו – גם לא. יהיה מאה. חני מקבלת את ההצעה בשמחה. היא תתרום את הכסף בזמן הדלקת הנרות...
אבל זמן הדלקת הנרות לחוץ הפעם מאד. התרומה נדחית. בשבוע השני – חדל המזגן לפעול באמצע השבת. לאיתמר ולחני אין בכלל ספק למה. מזגן – עולה לערך מאה. התדהמה מכה אותם. האם אפשר לכנות רצף כזה בתור צירופי מקרים?
במוצאי שבת עוד לפני הבדלה מתקשרת חני לתרום. בטרם חולפים שבועיים גם מתתיהו חתן. 
 
נשמע פנטסטי מדי? גם לנו. אבל הסיפור היה והיה - - - השמות נכונים, יאירי, מתתיהו, מקפיא ומזגן. היצירתיות שלנו איננה מספיקה כדי להמציא סיפור כזה! רק בורא העולם גדול העצה ורב העליליה מסוגל לסדר ככה שמות ומספרים, ישועות ושידוכים...