דילוג לתוכן דילוג לתפריט תפריט נגישות

ערב יום כיפור. משפחה עומדת ליד הרכב הנעול ומפתח אין. אחרי שרשרת של ישועות בעקבות התרומות לקופת העיר, הם מבטיחים שוב... עיניים להם ולא יראו, עד שהתרומה ל"קופת העיר" פקחה את עיניהם...

"אבל זה לא יכול להיות, התאריך הזה יוצא בערב יום כיפור!" לינדה מוסיפה כמה משפטים באנגלית צפופה, אבל כל זה לא מרשים את המזכירה שמעבר לקו. 
"נכון מאוד", היא עונה בסבלנות. "נכון מאד. התאריך העברי הוא בדיוק בערב יום כיפור. אני מבינה שאת דתיה, ולכן זה משמעותי בעינייך. אבל הרופא אינו דתי והוא עובד ביום הזה עד שעה 2:00. 
אם התור אפשרי בשבילך - מה טוב, ואם לא – אקבע לך מועד חדש. רק קחי בחשבון שיש להמתין בערך שלושה חודשים". 
 
"אבל אני המתנתי כבר שלושה חודשים!" לינדה נשמעת נואשת. "ועכשו – ערב יום כיפור זו בכלל לא אופציה. שעות ספורות לפני שהיום הקדוש נכנס! אני לא יכולה לחכות עוד שלושה חודשים!"
"אז תבחרי". נימה של אדישות מקוממת נכנסת לתוך קולה של הפקידה. "תבחרי מה את מעדיפה. לחכות שלושה חודשים נוספים, או להגיע בערב יום כיפור בשעה אחת ושלושים בצהריים". 
"אני אדבר עם בעלי ואודיע לך", אומרת לינדה ומניחה את הטלפון באנחה כבדה. היא היתה בטוחה שחלה כאן טעות. ערב יום כיפור! איזו מין שעה היא זו! באמריקה זה לא היה קורה!!! 
למרות שכבר כמה שנים הם מתגוררים בארץ, היא מודדת כל דבר לפי מה שקורה או לא קורה באמריקה, ערש הולדתה. מצד שני, השיניים של יוסי מציבות אתגר לא פשוט לאורטודנטים שלו. הם כבר היו אצל כמה, והתחילו בנסיון מסוג חדש לשקם את הפה שלו, תחת הכוונתו של רופא-על. מטיפולים שקיבל בעבר היא יודעת שאם מחמיצים
משהו – התיקון אחרי כן ארוך ומורכב... 
 
היא לא יכולה להרשות לעצמה להמתין שלושה חודשים נוספים, עד שהרופא יראה את השיניים שלו ואת אשר השתנה בהן במרוצת החודשים שחלפו. היא תהיה מוכרחה להגיע בערב יום כיפור!
וזה אכן מה שהיה. היא רק לא לקחה בחשבון שבערב היום הקדוש הכבישים עמוסים מהרגיל. הם הגיעו בסערה אל מגרש החניה, וכשהיא שלפה את המפתח מחור מנוע ויצאה החוצה – המפתח עף מתוך ידה ונעלם. חיפושים נמרצים לא הועילו. המפתח איננו. 
"אנחנו נאחר את התור", יותר מהכל היא היתה בלחץ על התור האובד. יוסי והיא פתחו בריצה מהירה. הרופא המומחה הביט בהם בביקורת. שלוש עשרה דקות איחור! הוא יושב וממתין להם! היא התנצלה, נבוכה, וכמו תמיד כל המילים העבריות ברחו לה. להתנצל בשפה מבולבלת, מעורבת לגמרי אנגלית ועברית, נראה לה עוד יותר מטופש מאשר לא להתנצל בכלל. 
 
הבדיקה אכן היתה חשובה עד מאד, והמומחה כתב הוראות מדוייקות לאורטודנט המטפל. היא תמסור לו את ההוראות האלה בתור הכי קרוב שהיא תצליח להשיג. אחרי ששלמה את התעריף המפולפל, היא נטלה את ידו של יוסי – והם יצאו משם. פתאום הרגישה את העייפות, הלחץ, החולשה. 
"
עכשו נתפלל שנמצא מהר מהר את המפתח", היא אומרת בתקווה. 
"קודם נתפלל שנמצא את האוטו", מדייק הילד. "את זוכרת שלא נעלת אותו בסוף". לינדה מצטמררת. רק זה חסר לה. לגלות שהאוטו נגנב. 
"זו לא שכונת-עוני, כאן" היא חושבת בקול. "הגנבים מחפשים אוצרות בשוקי הפשפשים. לא במעונות מלכים. כאן – אני מניחה ששכירות של קליניקה באזור היוקרתי הזה שוות ערך לשכירת ארמונות ורסאי". 
"אל תהיי יותר מדי בטוחה". מה שנכון – נכון. יוסי מכיר את המנטליות בארץ יותר טוב ממנה. הם מגיעים אל המכונית. היא נמצאת, תודה להשם. לינדה מכניסה את התיק פנימה, אבל להתניע – היא לא יכולה, כי אין מפתח. 
"תתרמי ל"קופת העיר" כמו כל פעם שאני מאבד את הפלטה", אומר יוסי אחרי כמה דקות של חיפוש נמרץ. הוא יודע יופי מה הוא מדבר... 
הפלטה שלו היא פלטה ניידת, והוא צריך להוציא אותה מן הפה לפני כל דבר-מאכל שהוא מכניס לפיו. מראה הפלטה אינו נעים לעין, ועל כן הוא נוהג להחביא אותה, כל פעם במקום אחר, או להניח אותה מוצנעת בין קפלי המפה או המפיון. בשנים האחרונות הוא איבד אותה כבר כל כך הרבה פעמים... 
בכל פעם כזו, במקום לשלם על פלטה חדשה טבין ותקילין, כולל כל עגמת הנפש והנסיעות הלוך חזור למרפאה כדי למדוד את הפה ולהכין חדשה – ואחרי כן כדי לקחת אותה משם, לינדה מצאה פתרון מבריק: היא תורמת ל"קופת העיר" סכום הגון, והכל בא על מקומו בשלום. במקום להכנס להיסטריה שהפלטה שלו שוב אבדה  -יוסי למד פשוט להזכיר לאמא שלו לתרום את הסכום הנכון...
 
גם עכשו, בערב יום כיפור אחר הצהריים, על החניה מול הקליניקה של האורטודנט המומחה, הוא מנסה את השיטה הזו...
"עוד פעם "קופת העיר"! " אומרת לינדה, מיואשת כולה. "די כבר, נתתי להם כל כך הרבה השבוע... חוץ מהפלטה שלך שאבדה פעמיים יש לי עוד כמה ענינים שנוטים להשתבש, בחיים. גם  עליהם תרמתי. כמה אפשר?" הם ממשיכים לחפש. סורקים מטר אחר מטר, מתחת למכוניות החונות, בין הגלגלים. אין כלום. 
האורטודנט המומחה יוצא מן הקליניקה שלו בצעד מהיר, נכנס לרכב יוקרתי ונעלם משם. השעון מתקדם לכיון אחר הצהריים - - - ואין מפתח. הרכב פתוח. הם לא יכולים להשאיר אותו ככה ולקחת מונית או משהו. הם חייבים למצוא את המפתח, אבל המפתח איננו, איננו!
"אולי בכל זאת, אמא?" מבקש יוסי, כשהוא רואה שמפלס הלחץ של אמו מרקיע שחקים. 
"די כבר, די כבר, אמרתי לך!" היא לא צלולה מספיק לשקול מה כן ומה לא. התזכורות האלה רק מעצבנות אותה יותר ויותר. "תחפש יותר טוב, המפתח חייב להיות באיזשהו מקום!"
הוא מחפש, היא מחפשת, עוד מעט זמן סעודה מפסקת, הם עוד צריכים לנסוע עד הבית. המפתח הנורא הזה, איפה הוא?!
"ניקח מונית וזהו". אומרת לינדה לבסוף. "אנחנו לא יכולים לחלל את היום הקדוש בגלל מפתח מטופש. נחזור במוצאי יום כיפור להמשיך לחפש". 
"אבל האוטו פתוח, אמא". אומר יוסי בתסכול. תמיד היא תורמת, תמיד נענית. מה קורה לה עכשו? הוא ילד טוב ולא חצוף בכלל. מה הוא אמור לעשות במצב כזה? זו הרי שטות גמורה! שתתרום, שימצא המפתח, שיגמר הענין הזה! הוא לא יכול להגיד לאמא מה לעשות...
 
"טוב, די. נתרום ל"קופת העיר" ונצא עם מונית". היא אומרת. נכנעת. הוא שוב מרים גבות. הרי אם נתרום לקופת העיר – ימצאו את המפתח. אז למה יצטרכו מונית?! אמא כל כך מבולבלת. זה לא פלא. הוא נושך את השפה. 
אמא פותחת את הדלת של המכונית, מוציאה את התיק, שולפת את הטלפון. מחייגת ל"קופת העיר" – תפוס. מחייגת שוב ושוב. מליון אנשים מצלצלים בשעות האלה. ככה, מתוך הסעודה המפסקת שלהם. סוף סוף עונים לה. היא מבקשת לתרום, נותנת את מספר האשראי, הכל בסדר. 
מכבה את הפלאפון, מכניסה לתיק, מכניסה לאוטו, סוגרת דלת. מתחשבת בדעתה, פותחת אותה שוב, מוציאה את התיק, בודקת בארנק אם יש כסף למונית, טורקת את דלת המכונית חזרה, תולה את התיק על הכתף, אומרת שלום בליבה לאוטו שלה שישאר פתוח כל היממה הזו ומי יודע אם יישאר פה ולא ייגנב במהלכה, ו – 
הנה המפתח!!!
צמוד לגלגל, במקום שהם הסתכלו כבר שבעים פעם!
עיניים להם ולא יראו, עד שהתרומה ל"קופת העיר" פקחה את עיניהם...