דילוג לתוכן דילוג לתפריט תפריט נגישות

"נכון, זה הרבה כסף. דמים של חודש שלם, ואולי הרבה יותר מחודש אחד... אני מבקשת שכל אחת תיזכר מה היא השאירה החודש, האם נתנה שיק, על איזה סכום, האם היא יכולה לבטל אותו ולהשאיר שיק אחר. אולי המוצא השתמש בשיקים האלה... "רגע, הרבנית... האם הרבנית תרמה לקופת העיר? הרי השם עושה ישועות גדולות לתורמים!" אבל מול עיניהן הנדהמות מגיעה פתאום אחת העובדות, ולוחשת משהו על אזנה של הרבנית... פניה של הרבנית מוארות פתאום באור יקרות. החבילה נמצאה!

העיניים מסביב מבריקות, ולפעמים גם דוק של דמע עולה בהן. הנשים היושבות במעגל חשות איך הדברים החמים מפלסים אליהן דרך... עולים ומתדפקים על דלתות ליבן, נכנסים, מסדרים את הטעון סידור, מהדהדים את הכמיהות הדקות, את הרגעים הקשים, את השאיפות, את הרצונות... איך יודעת הרבנית לגעת כל כך עמוק וכל כך מדוייק בתוך נימי הלב? איך היא צועדת בין נבכי הנפש, ומאירה אותם באור יקרות?
השעות רצות מהר, מדי מהר. באורח פלא, ימי שלישי בערב אינם עומדים במבחן הזמן, ובין שש לשמונה וחצי בערב – יש רק דקות בודדות... השיעורים רק החלו, וכבר הם מסתיימים. עשרים ושש נשים קמות מן הכסאות ומתחילות לספור את השעות עד לשיעור הבא. 
וכשהן יוצאות – נכנסות אחרות. גדול ורחב הוא ליבה של הרבנית, ובמהלך השבוע לא מעט קבוצות מסתופפות בצילה. שומעות, שואלות, מבררות, מתבהרות. הנשים מרגישות כי השיעור השבועי מעניק להן כוח וחיות לכל השבוע. 
בתחילת כל חודש, משאירות הנשים אצל הרבנית מעטפה עם תשלום. מזומן או שיק, על מפגשי החודש העתיד לבוא. התשלום אינו גבוה, אבל כשמתקבץ התשלום הקבוצתי הוא מאפשר לרבנית להתפרנס, ולהמשיך במלאכת הקודש שלה. הנשים משלמות ברצון וממשיכות להגיע חודש אחר חודש...
עד החודש הזה. 
בסיום השיעור, בעוד כל הנשים יושבות על מקומן ומעכלות את הנלמד, עוצרת לרגע הרבנית. 
"לצערי, אני רוצה לבקש..." היא מתחילה, בהיסוס. הנשים נרכנות קדימה. "את התשלומים שאתן משאירות כאן, אני מרכזת בחבילה אחת. הבן שלי, שיחיה, בא לקחת אותה ולהפקיד אותה בבנק, כל חודש..." הנשים יודעות זאת. כבר הזדמן להן לראות את הבן, המסייע ביד אמו. 
"ובחודש האחרון..." יורד קולה של הרבנית באי-נעימות, "בחודש האחרון הוא לקח את החבילה כולה, את התשלומים של כל נשות הקורס הזה, וכל נשות הקבוצות האחרות, ויצא אל הבנק – והחבילה נעלמה בדרך". 
הנשים פוערות עיניים גדולות. 
"בדיוק השבוע המזכירה לא חשה בטוב, והרישומים לא היו מדוייקים. לא מספיק ברור לנו מי שילמה, מי לא. חלק מן השיקים היו בוודאי מאוחרים, ניתן היה לבטל אותם ולכתוב אחרים, אבל אנחנו לא יודעים מי נתנה מה".
"אבל זה המון כסף", אומרת אישה אחת, בלי לחשוב, בבהלה. 
"נכון, זה הרבה כסף. דמים של חודש שלם, ואולי הרבה יותר מחודש אחד... אני מבקשת שכל אחת תיזכר מה היא השאירה החודש, האם נתנה שיק, על איזה סכום, האם היא יכולה לבטל אותו ולהשאיר שיק אחר. אולי המוצא השתמש בשיקים האלה... אז תעקובנה, שחלילה לא תשלמנה פעמיים. תעקובנה אחר חשבון הבנק ותראינה האם השיק נמשך - - -"
הנשים מהנהנות בראשן. חלק זוכרות מה הן השאירו, הן תרשומנה זאת עוד רגע על הדף שיעבור ביניהן. קודם כל שיהיה מידע. אבל חלק לא זוכרות בדיוק מה היה. אולי תוכלנה להביט בפנקס אשר בבית. אולי נשאר רישום כלשהו. החיים צפופים כל כך, קשה לזכור את כל הפרטים. 
"רגע, הרבנית... האם הרבנית תרמה לקופת העיר? הרי השם עושה ישועות גדולות לתורמים!" מתעוררת אישה אחת. 
הרבנית מחייכת בחוסר אונים. "חודש אנחנו מחפשים את החבילה. חודש ימים. מה לא עשינו? חיפשנו בכל מקום אפשרי, תלינו מודעות, ביקשנו מאנשים לעזור, חודש ימים. אם לא שמיצינו את כל האפשרויות – לא הייתי פונה אליכן ומבקשת". 
"אבל תרומה, הרבנית! תרומה לקופת העיר... תרומה לקופת העיר היא השתדלות שחייבים לעשות. אסור לשכוח את האפשרות הזאת!" האישה אינה נרגעת. הרבנית מחייכת שוב, בצער. 
"אחרי חודש שלם של חיפושים – היום תרמנו, כן. ניסינו גם את האופציה הזאת" הנשים מקשיבות בכאב. כל כך קשה לשמעו על צערה של הרבנית...
"אם הם תרמו לקופה – זה עוד ימצא", אומרת אחת מהן בשקט, בבטחון, לרעותה. "אני אומרת לך שזה ימצא". 
"הם מחפשים כבר חודש!" לוחשת לה האחרת. "מה עוד את רוצה? חודש ימים של חיפושים!"
אבל מול עיניהן הנדהמות מגיעה פתאום אחת העובדות, ולוחשת משהו על אזנה של הרבנית... פניה של הרבנית מוארות פתאום באור יקרות. 
"הם מצאו!!!" לוחשת שוב אותה אחת. "אני אומרת לך שהם מצאו את החבילה. אמרתי לך, לא יכול להיות שהם תרמו לקופה ושום דבר לא קרה". הרבנית עוד מקשיבה לפרטים, ואחר כך היא פונה אליהן ומספרת את אשר ניחשו לבד...
החבילה נמצאה!
"ממש מאז שהיא אבדה הבת שלי מזכירה לתרום לקופת העיר", אומרת הרבנית, היא נרגשת, וההתרגשות מפזזת את מילותיה ומברישה אותן בשמחה גדולה. "היא הזכירה כמה פעמים, לא יודעת למה לא תרמתי מיד... היום, כשדמיינתי את עצמי מבקשת ממכן את הבקשה הכל כך לא נעימה הזו, החלטתי בליבי שנתרום, כדי שלא אצטרך לבקש את הבקשה הזו מכולכן, מכל הקבוצות, מכל הנשים... זה בלגן כל כך גדול ואי נעימות עצומה. והיום – במקום שכבר חיפשו כל כך הרבה פעמים – והחבילה היתה שם!"
השמחה פורצת שם, בתוך המעגל. האהבה לרבנית ולשיעורים הופכת את כל הענין לאישי לגמרי עבור כל אחת. כמה טוב לראות את הרבנית שמחה ורגועה!
"צריך לשלוח את הסיפור לקופת העיר..." אומרת אחת מהן. "שיפרסמו אותו... העולם צריך לדעת. אנשים צריכים להבין שאם יש תקלה – תורמים לקופת העיר וזה מסדר את הענינים..." הרבנית מביטה מסביב. מבטה נופל על אחת הנשים, היושבת מן הצד בחיוך רחב... חיוך צופן סוד...
"אני עובדת בקופת העיר!" אומרת האישה. "ואני אשמח לקחת לשם את הסיפור הזה, ברשותך – הרבנית". הרבנית שמחה. הנה זימן לה השם שליח מיוחד, מדלת לדלת... הסיפור הטרי והחם יגיע אל קופת העיר ויעורר לבבות נוספים. 
ללא ספק. חודש שלם של חיפושים נמרצים הסתיים דקות אחדות אחרי שהרבנית סיפרה על האבידה. חודש שלם של חיפושים הסתיים עוד בדקות הקצרות הללו, בסוף השיעור, לפני שהקבוצה התפזרה. יכול להיות משהו יותר מדוייק מזה?