דילוג לתוכן דילוג לתפריט תפריט נגישות

המנהל נכנס והכתה הופכת להיות דממה. שמריהו יוסף מסמיק עד שורשי שערותיו, כשהוא מתגלה כך בקלונו. המנהל טופח על שכמו לעידוד ומפטיר משהו על הפעמים הראשונות והקשות. ברגע שהמנהל עוזב את הכתה – הבלגן עולה רמה. שמריהו מרגיש אבוד. אחרי שבועיים, כשקולות מרי ומחאה נשמעים דווקא מצד ההורים, שמריהו יוסף קרוב לשבירה. רגע לפני שהוא נואש כליל ואוסף את חפציו על מנת שלא לחזור עוד – הוא נזכר בקופת העיר.

החדר התוסס של המנהל מלא פעילות. רב'עס נכנסים ויוצאים, המזכיר מסדר ענינים חשובים, המנהל בעצמו מדבר עם המפקח בעירנות על כמה ענינים בוערים. שעת ההפסקה תמיד גדושת מעש. נדמה שלזמן הקצר של ההפסקה נדחסים ענינים בכמות בלתי נתפסת, כמעט. 
ובכל זאת, כשהטלפון מצלצל שוב ושוב, והמזכיר נעלם משום מה – המנהל נעתר ומרים. ר' זאב, מהמלמדים הוותיקים והמוערכים ביותר בחיידר, על הקו. 
"עוד פעם דלקת ריאות", הוא אומר בקול חלש. בבוקר הודיע שלא יבוא, והמנהל שלח לכתה שלו, שנותרה ללא רועה, שני תלמידים מכתה ח'. 
"אני מאחל לך רפואה שלמה, ר' זאב", אומר המנהל, שמעביר את משקלו מרגל לרגל, עם הטירדה הפתאומית שנחתה עליו כרגע. ר' זאב לא צריך לראות את זה. טוב שהוא מעבר לקו. "אני מברך אותך בבריאות שלמה, תנוח, תבריא, תאסוף כוח. אנחנו כבר נסתדר". מאיפה הוא יפרע את ההצהרה היומרנית הזאת הוא עוד לא יודע, המנהל. 
מהמזכיר הוא מבקש לעבור על כל הרשימה של אלו שהגישו מועמדות לקבלת מילוי מקום בחיידר, ולפנות אליהם לפי הסימונים שהוא הדגיש לצד שמם. אלו שהם בעדיפות ראשונה קודם, אלו שלא כל כך – לקראת הסוף. אין לו אפשרות להתפנק, הכתה חייבת רב'ה. 
"שמריהו-יוסף פנוי", מודיע לו המזכיר בשלוחה הפנימית, לקראת תום היום. 
"מה רשמתי לצד שמו?" שואל המנהל בזהירות. 
"עדיפות ג'". עונה המזכיר בקול נכאים. "דיברתי עם כל הקודמים. חלקם תפוסים, חלקם פרשו מהמרוץ". 
"או קיי. שיהיה שמריהו-יוסף. הוא יגיע לשוחח אתי?"
"כן, קבעתי פגישה לחמש וחצי". המנהל והמזכיר לא צריכים דיבורים רבים. הם מבינים זה את זה בקודים. 
שמריהו יוסף עושה רושם מצוין, המנהל מוכרח להודות בזה בינו לבינו. אדם ערכי, בהיר ומסודר, מיושב בדעתו. צעיר לימים. רק מה, בעיניו יש קו פגיע קצת. רך. אולי הוא רגשי יותר מדי. אולי עדין. 
בכל זאת, באין אפשרויות אחרות, המנהל לוחץ את ידיו של שמריהו יוסף, ומברך אותו בהצלחה גדולה. הוא מציע לו לפנות אל ר' זאב לקבל אנפורמציה על הכתה, אבל מזהיר אותו לא להטריח את המלמד המבוגר שלקה שוב בדלקת ריאות. 
שמריהו יוסף מקבל על עצמו את המשרה בשמחה וגם בחשש, ולא מעלה בקצה דעתו לאיזה גוב אריות הוא מכניס את עצמו. אריות פעוטים, כפירים, 'גורי אריות', אבל נועזים, דעתניים וחצופים ממדרגה ראשונה - - - 
כשהוא נכנס לכתה הוא מרגיש שנכנס לכוורת רוחשת פעילות ערה. לא הרבה זמן אחר כך, כשהוא עקוץ כדבעי מכמה זאטוטים שיש להם דעות מוצקות מדי, הוא מנסה להשליט משמעת, בדר, הגיון כלשהו בתוך הכאוס. אבל הילדים אפילו לא טורחים לזלזל בו. הם פשוט מתייחסים אליו כאילו היה שקוף ובלתי נראה. הוא מנסה לגרום להם לשבת במקומות, לפתוח חומשים... קולו כקול קורא במדבר. 
המנהל נכנס והכתה הופכת להיות דממה. שמריהו יוסף מסמיק עד שורשי שערותיו, כשהוא מתגלה כך בקלונו. המנהל טופח על שכמו לעידוד ומפטיר משהו על הפעמים הראשונות והקשות. ברגע שהמנהל עוזב את הכתה – הבלגן עולה רמה. שמריהו מרגיש אבוד. 
יום ועוד יום. הכתה לא חולמת להקשיב, בטח לא לדעת משהו. שום שינוי בהתנהגות. כל הטיפים שקיבל מוותיקי המקצוע מתנפצים על סף כתתו שלו, הכתה ששמה אותו ללעג ולקלס דווקא משום שלא שמה אותו בשום מקום. 
אחרי שבועיים, כשקולות מרי ומחאה נשמעים דווקא מצד ההורים, שמריהו יוסף קרוב לשבירה. רגע לפני שהוא נואש כליל ואוסף את חפציו על מנת שלא לחזור עוד – הוא נזכר בקופת העיר. 
"כמה זה הגימטריה של הצלחה?" הוא מחשב, וגם מרים שיחה לקופת העיר, ותורם את הסכום האמור. שתהיה לו הצלחה בכל הענינים, ובעיקר בכיתת החינוך שלו. הכתה שעוד רגע הוא מתייאש ממנה. 
אבל כמו במטה קסם, אחרי התרומה, שמריהו יוסף מגלה שדברים משתנים. פתאום קם אחד הילדים לעזרתו ומשתיק את חבריו. הוא מצליח להתחיל סיפור והילדים נדרכים ומקשיבים. הקסם נמשך כל השיעור, ובשיעור הבא הם רוצים המשך. שארית היום עוברת עליו בתחושה שהבלתי אפשרי הזה יקרוס על ראשו כל רגע.  
עוד יומיים וגם הפידבקים החיוביים לא מאחרים לבוא. "ידעתי שאפשר לסמוך עליך..." אומר המנהל המרוצה. "הכתה לומדת, ההורים מספרים שהילדים יודעים יפה. יש לך כושר הסברה מצוין". 
שמריהו יוסף הוא אדם ישר, והוא יודע יפה שאף אחד לא היה יודע שקיים בו כושר הסברה כזה או אחר, אלמלי התרומה לקופת העיר. 
אבל גם הוא לא זוכר את זה, כאשר מילוי המקום שלו נגמר בהצלחה גדולה. ר' זאב גומר עליו את ההלל, המנהל מחמיא לו בכל פה, והוא הולך הביתה בידיעה שמן הסתם יקראו לו שוב. הוא לא מדמיין את השושנה שתתקוף את רגלו של ר' זאב המסכן, וכשהוא נקרא לחזור אל אותה כתה, כעבור חודש, הוא מאד מאד שמח. 
ושמחתו קצרה מדי. 
הילדים שכחו שהוא רב'ה נהדר וכדאי להקשיב לו. הם משתוללים כאילו לא ריסנה אותם יד מעולם, ומתחצפים כאילו הוא היה עשוי בועת סבון. 
עכשו שמריהו יוסף נזכר מהר מאד מה עזר לו בפעם הקודמת, הוא לא מחכה שהענינים יסתבכו, ותורם מהר מהר עוד תרומה לקופת העיר, כדי שהמצב יסתדר וימשיך להיות בסדר עד תום תקופת ההוראה שלו. הוא מסיף תפילה ושוועה. כל כך קשה להיות רב'ה שלא מסתדר, כמה עונג יש בהובלת כתה ההולכת אחריך... 
והמצב מסתדר! הילדים נעשים רכים יותר, קשובים יותר, צייתנים יותר, ואז קל לו לתפוס במושכות ולהוביל את הכתה. התרומה מחזיקה מעמד עד שהרבה זאב חוזר ומהלל את שמריהו יוסף באזניו של המנהל, המזכיר, המפקח וכל השאר. 
"כששואלים אותו איפה למדתי להיות רב'ה כל כך מוצלח", מספר שמריהו יוסף בחיוך "אני אומר להם שלמדתי את זה בקופת העיר. הם לא מבינים, אבל אני כן. וזה מה שחשוב. לא?"
בהחלט....