דילוג לתוכן דילוג לתפריט תפריט נגישות

אסתר-רחל כבר לא יודעת מה לומר. האם מזל רע דבק בהם? האם יכול להיות שקנית דירה תסתבך עד כדי כך? זבולון מרים עינים לשמיים ולא אומר דבר. ביום בהיר אחד, בצהריים, נעמדת אסתר-רחל באמצע המטבח. "זבולון", היא אומרת בקול שלובש החלטה נחושה. "מה עם הכסף שרצינו לתרום לקופת העיר? תרמת אותו כבר?" זבולון מרים גבה. הם תורמים קבועים של הקופה. . תורמים שלא אוהבים את כל תעשיית ה'תרמתי-נושעתי'. תורמים את המעשרות, תורמים עוד הרבה מעבר לזה, ואת התפילות מתפללים בעצמם. הפעם, משום מה, הוא נענה...

"אין לי כבר כוח לראות דירות", אומרת אסתר-רחל בכבדות, כשהם מטפסים את ארבעים ושמונה המדרגות עד ביתם. "אין לי כבר כוח לעלות ולרדת, לראות דירות ולנסות לדמיין אותי גרה בתוכן, ואחר כך להתאכזב. די כבר, נגמר. לא מסוגלת יותר". 
"אבל אין עצה..." זבולון נאנח גם הוא. הם כבר לא צעירים כל כך. הילדים נישאו ופרחו מהקן, ולמען האמת – גם לילדים קשה לטפס כל כך גבוה, עם העגלות והתינוקות והמזוודות, כשהם באים לשבת או קופצים באמצע השבוע לבקר. הגיע הזמן לעבור לדירה נמוכה יותר, או לפחות כזו שיש לה מעלית נוחה. 
כבר שלוש שנים שהם מסתובבים סביב נושא הדירה. מדברים על זה, עוקבים אחר דירות חדשות שנבנות או ישנות שיוצאות לשוק. מבררים, שומעים פרטים, מתרשמים, יוצאים לראות בעינים. הרבה דירות לא מתאימות להם. אסתר-רחל צריכה את השקט שלה, את הפרטיות, את המיקום הנכון שמצד אחד יהיו בו חלונות ואוויר, כי היא שונאת מזגנים, ומצד שני הוא לא יפנה אל הרחוב ולא יהיה רועש. היא צריכה מטבח גדול ומרווח שאפשר לעבוד בו כמה נשים ונערות באותה עת ולהכין שמחות, כמו שמתבקש בבית כמו שלהם.  
זבולון מבקש סלון כזה שגם בליל הסדר יוכל לארח בו ברווחה את הבנים הנשואים, והוא עומד על כל שלכל משפחה מתארחת יהיה חדר משלה, וגם אם באים כמה משפחות – תהיה פינה אישית לכל אחד. 
התקציב שלהם אינו אינסופי. אין להם כוח לשיפוצים נרחבים מדי ולשינויים יסודיים, ולכן רק דירות חדשות או משופצות באות בחשבון. וכמובן – חוץ מהכל יש נשיאת חן, ושניהם מחפשים דירה שתשמש להם לעוד שנים ארוכות, בעזרת השם, של 'דשנים ורעננים'. דירה שתרחיב את דעתם ותהווה תא חמים ונעים לזוג מתבגר כמו שהם...
"אבל זהו, נגמר לי. אין לי כבר כוח", אומרת אסתר-רחל, ומוזגת לו כוס סודה קרה, ולעצמה מכינה את הקפה הנצחי. "עד שיש דירה טובה – היא כבר תפוסה או שמחוייבים למישהו אחר. אם לוקח לנו רגע לחשוב היא כבר נמכרת מתחת לאף ואם ענינו תשובה על המקום המוכר מתחרט ולא מוכר אותה בסוף. כמה דירות ראינו בשלוש השנים הללו? אני כבר מתקשה לזכור". 
באמת שאי אפשר לזכור את כולן. בשביל הניסוי זבולון מוציא את העט ומתחיל לשרבט על צידה השני של המעטפה המונחת על השלחן. הדירה ברבי עקיבא, שם בהתחלה ממש, שראינו הראשונה. הדירה בשמעיה, הדירה ביפתח הלגעדי, הדירה בסוף שכונת הותיקים, הדירה באמצע כיכר צרויה. הדירה בקומת מינוס אחד שהיתה גרועה כל כך מבחוץ שאפילו לא הסתכלנו בה... הדירה של אלינור מהמשקפיים, הדירה שתיווך לנו יענקלביץ מבתי וורשה, הדירה ש---
הוא נתקע. הרבה יותר משהוא חשב. הרבה יותר משהיא זכרה. הם ראו עשרות דירות, לא פחות מזה. אף אחת מהן לא באה לידי גמר. 
"והדירה הזו – עולה על כולנה", אומרת אסתר-רחל ומשתעלת קצת. "די, זו היתה נראית ממש שלנו כבר. פעמיים ראינו אותה, הודענו שאנחנו רוצים, התפשרנו על שינויים ושלחנו קבלן, שלחנו את אפריים ואת תרצה שיחוו גם הם את דעתם, ישבנו שלוש פעמים לשיחה ולדיון... ואפילו הגענו כבר אל עורך הדין. ועכשו? עכשו גם היא נופלת?" היא כל כך מתוסכלת. 
ושוב עולה דירה על הפרק, והוא הולך לראות אותה לבד, ואחר כך קורא לה, ואחר כך מדברים עם המוכרים, ואחר כך - - - אחר כך צץ ענין כלשהו שמפיל את כל העיסקה. אסתר-רחל כבר לא יודעת מה לומר. האם מזל רע דבק בהם? האם יכול להיות שקנית דירה תסתבך עד כדי כך? זבולון מרים עינים לשמיים ולא אומר דבר. 
ואז בא שקט. אין הצעות. אין דירות. אין רעיונות. אין אפילו מדרגות לעלות ולרדת. "למתווכים נמאס מאתנו, כנראה", אומרת אסתר-רחל בגיחוך עצוב. "קודם הסתכלו עלינו כמו על עסקת זהב פוטנציאלית. עכשו מסתכלים עלינו כמו על זוג בישי מזל... גם להם נמאס לעלות ולרדת אתנו מדרגות". זבולון אפילו לא מנסה להתנגד. 
ביום בהיר אחד, בצהריים, נעמדת אסתר-רחל באמצע המטבח. "זבולון", היא אומרת בקול שלובש החלטה נחושה. "מה עם הכסף שרצינו לתרום לקופת העיר? תרמת אותו כבר?"
"לא, עוד לא, נעלם לי הכרטיס, מצאתי אותו כבר אבל לא תרמתי", עונה זבולון מעם הספר שעליו הוא רוכן. 
"אז בוא נתרום עכשו, ונתפלל, ונבקש שגם רבני הקופה יתפללו עלינו. זה הרי לא יכול להיות שהם יתפללו על כל העולם, ורק אנחנו נישאר בלי דירה".
זבולון מרים גבה. הם תורמים קבועים של הקופה. . תורמים שלא אוהבים את כל תעשיית ה'תרמתי-נושעתי'. תורמים את המעשרות, תורמים עוד הרבה מעבר לזה, ואת התפילות מתפללים בעצמם. 
הפעם, משום מה, הוא נענה. 
הוא לוקח את הטלפון. מתקשר לקופה, מעביר באשראי את הסכום המדובר, ואז לוקחת אסתר-רחל את השלוחה השניה, ומבקשת מהפקידה להעביר את השם שלהם לרבנים שליט"א. "שיתפללו עלינו שנמצא דירה מתאימה לנו, ושהיה תהיה לברכה, ושכל התהליך יעשה בנקל". היא אומרת. 
הפקידה מברכת אותה שבדיוק כך יהיה, וחוזרת וקוראת בקול את אשר כתבה. אסתר רחל-מאשרת, זבולון שומע מהשלוחה השניה, הם מורידים את האפרכסות ומחכים.
מחכים?
אפילו לקרוא לזה 'מחכים' אי אפשר. פחות מארבעים ושמונה שעות אחר כך, הם יוצאים הלומי השתאות מחדרו של עורך הדין, אחרי חתימת החוזה!!!
עלה רעיון, זבולון הלך לראות, קרא גם לאסתר-רחל, הם שלחו את תרצה ואת אפרים, דיברו עם המוכרים, סיכמו על פגישה אצל עורך הדין, נפגשו, קראו את הדפים צפופי האותיות והסעיפים, חתמו כדת וכדין והדירה עברה לרשותם. זהו!
"פשוט לא יכול להיות", אומרת אסתר רחל ומנערת את ראשה לכאן ולכאן. "שלוש שנים של אינסוף עליות וירידות. שלוש שנים של טרטורים, שלוש שנים של דירות על גבי דירות. ארבעים ושמונה שעות מאז התרומה ואנחנו אחרי חתימת חוזה. אתם מאמינים?"
אנחנו כן.
 כי שוב זכתה הקופה להיות השליחה הטובה---