דילוג לתוכן דילוג לתפריט תפריט נגישות

"אני לא מאמינה שזה קורה לי" היא כמעט מייללת. זה האוטובוס האחרון לישובם המרוחק. עוד מעט שבת! מה יהיה? לפספס את האוטובוס פירושו לקחת מונית עד לישוב. והיא עם תינוקת כל כך זעירה... "אני אגיד תהילים שתספיקי, ואתן צדקה לקופת העיר". בתחנה עומדת חני, הטלפון שלה מצלצל והיא לא מספיקה להוציא אותו, כי לגודל תמהונה היא רואה את האוטובוס שהתרחק כבר מזמן חוזר לאסוף אותה... "איך קופת העיר שלנו?" מפתיעה כל פעם מחדש, הא?"

האריגים הוורודים פרושים על פני  המרחב, ודובון פרווה רך ומתוק כבר עומד הכן, במרכז, בתוך קערית מרופדת באריג שעיר, נחה המלאכית שלה. המלאכית שנולדה לפני פחות משבוע, ועכשו מקבלת סט-תמונות של ניו-בורן. הצלמת עוטפת אותה במיומנות באריג דקיק ורדרד וקושרת אותו בעניבה יפה, ששובל נאה נשרך ממנה. על מצחה של התינוקת היא משחילה סרט שבקצהו השמאלי פרח גדול, ורוד גם הוא. 
"שתי דקות", היא אומרת בקול של מפקד-פלוגה. "שתי דקות ויש לנו את התמונות הכי מהממות שיש. התינוקת שלך מלאכית באמת". הצלמת מטפסת בזריזות על הסולם, רוכנת קדימה עם המצלמה, בדיוק מעל פניה של התינוקת הישנה שנת-ישרים, כדי שזו תהיה במרכז התמונה החלומית הזאת. 
"אחת שתיים ו - -הופס!" התינוקת פותחת עיני תכלת צלולות ומעווה את פניה. 
"תשני עוד דקה, בבקשה, מלאכית... אל תקומי לי עכשו", מתחננת הצלמת מלמעלה. כל היופי הוא כשהתינוקת ישנה. ערה? ערה לא מתאים לפה עכשו. 
חני עומדת ליד המחזה ומתבוננת בו בהשתאות מעורבת בשעשוע. הצלמת חושבת כנראה שכל העולם תלוי ועומד על התמונה הזאת. ככה היא לפחות נראית. זה טוב כשבעלי המקצוע לוקחים את עבודתם ברצינות, אבל לחני נראה שיש גבול...
"בבקשה, בבקשה, תעצמי עיניים", מתחננת הצלמת. "עד שהכנו הכל. שתי דקות לישון, רק שתיים, בבקשה". התינוקת מתבוננת מסביב בעיניים גדולות גדולות, כמו מהססת האם לפצוח בבכי קולני. 
"אני כבר לא אספיק", אומרת חני ופתאום מרגישה את הלחץ. רגע! מה השעה עכשו? היא קבעה עם שיינדי, שותפתה לחדר, לצאת ביחד באוטובוס של אחת עשרה וחצי! יום שישי היום! הן כאן, בטלזסטון, והן צריכות להגיע הביתה לשבת... במהלך חגיגת הצילומים הזאת היא שכחה הכל!
חני טסה אל התיק שלה, שזנוח בפינה. הצלמת מביטה בה באי רצון, התינוקת מתחילה לייבב. עוד לפני שהיא מספיקה להוציא את הפלאפון הוא כבר מצלצל. 
"חני? איפה את? מה קורה אתך?" שיינדי על הקו, כמעט היסטרית. "אני בתחנת האוטובוס... הוא עוד רגע מגיע. את כבר יוצאת?"
חני מביטה בבהלה מסביב. התינוקת עוד כרוכה בבדים העדינים האלה. היא צריכה להלביש אותה היטב לדרך. לאסוף את החפצים, הרוב כבר ארוז אבל לא הכל ממש. האוטובוס כבר הגיע? אז אין סיכוי...
"אני לא מאמינה שזה קורה לי" היא כמעט מייללת. זה האוטובוס האחרון לישובם המרוחק. עוד מעט שבת! מה יהיה?  "שכחתי את עצמי. אני לא נורמלית, אני לא יודעת מה לעשות". 
הצלמת כבר קלטה במה הענין, קפצה מהסולם, התחילה להתיר את התינוקת מהקישורים. "רוצי לחדר, תביאי את הדברים שלך, אני אלביש אותה בינתיים", היא יורה פקודות לחני. "יש משהו נוסף שאת צריכה? אוכל לדרך? משהו? ארוץ לתינוקיה להביא לך. כבר סידרת שחרור והכל?"
חני עוד לא יודעת מה בדיוק לעשות. היא מאבדת עשתונות. האוטובוס יברח, והיא תישאר תקועה בשבת.אין סיכוי שהיא תספיק להגיע. 
"סליחה, נהג, איפה התחנה הבאה שלך?" שומעת חני את שיינדי שואלת, דרך הפלאפון שעדין מוחזק סמוך לאזנה. 
"אה, אז אין סיכוי" אומרת שיינדי בצער ומסבירה לה: "הנהג אומר שהתחנה הנוספת שלו היא בקצה היישוב. רק אם את לוקחת מונית הרגע – יש סיכוי שתספיקי אותנו. כבר יצאנו לדרך". 
"אני לא לוקחת מונית הרגע כי עוד לא גמרתי להתארגן", כמעט בוכה חני. הצלמת מתרוצצת הנה והנה בנסיון לעזור לה, והרגליים שלה  עצמה נעשו כבדות כעופרת. מה היא תעשה עכשו? 
מה היא תעשה עכשו? לפספס את האוטובוס פירושו לקחת מונית עד לישוב. והיא עם תינוקת כל כך זעירה... 
"אני אגיד תהילים שתספיקי, ואתן צדקה לקופת העיר". אומרת שיינדי מעבר לקו. "רוצי, תתארגני, אולי יקרה הנס". היא מנתקת, וחני חושבת לעצמה ששיינדי לא ממש מאופסת. הרי היא כאן, בבית ההחלמה, כשהחפצים שלה בחדר, התינוקת עוד לא לבושה, האוטובוס כבר זז, מה תרומה עכשו, מה צדקה? היא מפספסת את האוטובוס, זה בטוח. 
בכל זאת היא מנסה להתעשת ורצה למעלית, חוזרת אחרי כמה דקות עם שתי המזוודות, מכניסה את התינוקת הלבושה כבר לתוך העגלה, ויחד עם כל הכבודה היא מנסה לרוץ עד הכניסה. 
היא רואה את התחנה מרחוק, שוממת כמובן. 
ובאוטובוס, שיינדי אומרת מהר פרק תהילים קצר ואחר כך מתקשרת ל"קופת העיר". היא מביטה באכזבה בבית ההחלמה המתרחק, ויודעת שבעצם אין טעם. האוטובוס יצא, חני עוד לא מאורגנת, אין קצה של סיכוי. 
"אבל התרומה יכולה!" היא אומרת לעצמה ומתרעמת על קטנות האמונה שלה. "השם אמר שמותר לבחון אותו בעניני צדקה. אז הנה, תרמתי לקופת העיר, ביקשתי ישועה, מותר לי להאמין שהישועה הזו תבוא!"
אבל הם כבר בקצה היישוב...
"איפה החברה שלך?" מרעים הנהג ממקומו בקדמת האוטובוס. "תגידי לה לבוא מהר מהר לתחנה הראשונה, התחנה של בית ההחלמה. התבלבלתי פה, לא מבין איך... הגעתי ליציאה מהכיון ההפוך ואני לא יכול לאסוף את הנוסעים מהתחנה האחרונה. אני חייב לחזור להתחלה". 
בתחנה עומדת חני, הטלפון שלה מצלצל והיא לא מספיקה להוציא אותו, כי לגודל תמהונה היא רואה את האוטובוס שהתרחק כבר מזמן חוזר לאסוף אותה...
שיינדי מקדמת את פניה בחיוך רחב. 
"איך קופת העיר שלנו?" היא שואלת בגאווה, כמו אמא השואלת על ילד טיפוחיה. "...מפתיעה כל פעם מחדש, הא?"
ממש ממש. נגד כל הסיכויים - - - -