דילוג לתוכן דילוג לתפריט תפריט נגישות

"את נראית סחוטה לגמרי", אומר שייקה, כשנעמי מסיימת לערוך את שלחן ארוחת הערב. איציק בוכה שוב, ושייקה ניגש להרים אותו. בלית ברירה קבעו תור לרופא המשפחה שהפנה אותם במיידית לחדר המיון "חמישים שקלים לקופת העיר, אם תוך שעתיים אנחנו יוצאים מכאן", אומר שייקה באותה נימה. "תוך שעתיים?" מחייכת נעמי בעגמומיות. "אולי תוך שבועיים, אם יקרה הנס – תוך יומיים. רק תראה את רשימת הבדיקות שרשם רופא המשפחה".

"את נראית סחוטה לגמרי", אומר שייקה, כשנעמי מסיימת לערוך את שלחן ארוחת הערב. איציק בוכה שוב, ושייקה ניגש להרים אותו. 
"היי... תיזהר", קריאתה  של נעמי לא מספיקה להגיע, כשפרץ צווחות עזות עולה ממיטת התינוק. 
"מה יש לו?" נבהל מאד שייקה. 
"אני לא יודעת. הוא כבר שעות בוכה כל פעם כשהוא זז, אפילו בשנתו. אם אני מנסה להרים אותו  -הוא צורח כאילו העולם קורס". נעמי מרימה את איציק, אדום מרוב בכי, בזהירות בזהירות, ומשעינה אותו על אמת ידה. לאט לאט בכיו נרגע. 
"זה הבטן? האוזן? מה יכול להיות?"
"לא יודעת. לא ברור לי בכלל. אני רק מרגישה ששינוי התנוחה מכאיב לו בטירוף". 
"בבוקר תקחי אותו לרופא", הוא מסכם. "אני מקווה שהוא יתן לך לישון הלילה, לפחות קצת". גם היא מקווה, אבל התקווה לא בדיוק מתגשמת. איציק בוכה המון, ולפעמים צורח ממש. הכאב לופת אותו, רואים. 
בבוקר בודק אותו הרופא מכל צד, ומחליט שזו דלקת באוזן. נעמי מנסה להתערב ולשנות את דעתו, אבל הרופא קצר רוח. 
"אתה מאמין שיש דלקת-אוזן שכואבת רק אם מזיזים את יד ימין?" תוהה נעמי, פגועה קצת מיחסו המעליב של הרופא. "זה שטות, אני לא מאמינה בזה ולא נותנת לו שום אנטביוטיקה. אני רוצה שעוד רופא יראה אותו". 
בחמש אחר הצהריים, כשהיא גמורה מעייפות, היא יוצאת שוב אל הקופה. הפעם רואה אותו רופא משפחה מנוסה, והוא קולט מיד שאין שום קשר לאוזן. הוא עוקב אחר בכיו של התינוק ומתאמץ לזהות מתי גובר הבכי. קצת מורכב, כי התינוק גם פוחד וגם כאוב, מה שמייצר סירנות-בכי חזקות במיוחד, גם בלי מגע מכאיב. 
בכל זאת, הרופא לא מוותר. הוא עובר פרק אחר פרק, ומזהה שהבעיה בכתף ימין. הוא בודק את הכתף מכל צד. היד נראית במקום, הפיקה לא יצאה ממקומה. לא רואים כל בלט או שינוי צורה. "...ולכן אני חושש שזו דלקת במפרק הכתף, או משהו יותר חמור מדלקת". הוא לא צריך להרחיב, כי עיניהם המבוהלות של ההורים מספרות שהם ירדו לסוף דעתו. 
"אני רושם הפניה למיון, וממליץ שתצאו לשם מיד. מיד פירושו מיד, מיד", הוא אומר. הבהלה שלהם מזנקת למעלה. 
"אתם צריכים לעשות אולטראסאונד על הכתף, ומיפוי עצמות, וביופסיה, ורנטגן – חוץ מהבדיקות הרגילות. כל בדיקה כזאת נמצאת באזור אחר בבית החולים, זה לוקח זמן, הייתי רוצה שיגיעו לאבחנה כמה שיותר מהר". 
בלית ברירה, הם ממשיכים ישר אל המיון. מסדרים טלפונית שמישהי תכנס להיות עם הילדים, והם ממקדים את תשומת הלב בתינוק, ליתר דיוק: בכתף הימנית שלו. 
בחדר מיון ערמות של אנשים. עצבניים, ממתינים, כועסים על הזמן המתארך ועל הצוות ועל הכסאות הקשים ועל המשקר שבקושי עובד, ובעיקר על הרופאים העסוקים יותר מדי ועל עצמם. נעמי רואה את התור הארוך והלב שלה נופל. 
"היית צריך להביא טלית ותפילין, למחר בבוקר", היא אומרת בהשלמה. 
"חמישים שקלים לקופת העיר, אם תוך שעתיים אנחנו יוצאים מכאן", אומר שייקה באותה נימה. 
"תוך שעתיים?" מחייכת נעמי בעגמומיות. "אולי תוך שבועיים, אם יקרה הנס – תוך יומיים. רק תראה את רשימת הבדיקות שרשם רופא המשפחה". 
"אמרתי תוך שעתיים. אז אני מסתכל על השעון", הוא אומר. רק אחרי דקות ארוכות שניהם מבחינים פתאום שאיציק לא בוכה. כל כך התרגלו לבכי שלו ביממה האחרונה, עד שאזניהם צוללות פתאום מהשקט שלו. 
"משעמם לו", אומרת נעמי אחרי זמן מה. היא לא הביאה לו שום משחק, כי הוא שכב בלי לזוז. כל תנועה הכאיבה לו. עכשו נראה כי מעט הוקל לו. 
איציק מרים את הראש ובוחן בענין את הנעשה בחדר הגדול. לאט לאט הוא מתגלש מתוך ידיה של נעמי, והיא נענית לו ומניחה אותו על הרצפה. יודעת שיבוא עכשו פרץ בכיות נואש. 
אבל הבכיות לא באות. איציק מתחיל לתור את הסביבה. הוא זוחל מעט ומתבונן כה וכה, ושני הוריו מביטים בו בהשתאות הולכת וגוברת. 
"הוא מצליח לסובב את הראש", אומרת נעמי בפליאה. איך זה? עוד רגע – ואיציק מתחיל לזחול. ליד אדנית האבן הוא מתארגן עם עצמו ונעמד!
"הוא מחייך!" נעמי נדהמת. היא קוראת לתינוק מרחוק, והתינוק מנופף לה בידו, וזו יד ימין!
"למה בדיוק אתם כאן?" שואלת האחות, כשהיא מקלידה את הפרטים. נעמי מספרת על תינוק בוכה ללא הפוגה, עם פרצי צרחות כשנוגעים בו. האחות מסתובבת מלא קומתה ובוחנת את איציק. 
"את מדברת על התינוק הזה?" היא שואלת. נעמי ושייקה מנסים להסביר מה קורה... אבל גם הם לא בדיוק יודעים. איך זה יכול להיות, בעצם?
"בדקות האחרונות הוא השתפר לגמרי", אומר גם שייקה. הרופא נכנס, האחות מוסרת לו בקצרה ובתמציתיות, עם נימה נלוית המספרת שההורים האלה כנראה היסטריים או היפוכונדרים. 
הרופא בודק את הילד בדיקה מהירה של הערכת מצב. איציק בוכה קצת, אבל רואים שאין לו שום כאב ממשי, כרגע. הרופא לוחץ על מפרק כתף ימין, ממשש, נוגע, לוחץ. התינוק מגיב כמו כל תינוק אחר בגילו. הבדיקה לא נוחה לו, אבל שום דבר לא מעבר לזה. 
"אני מצטער, אבל אני לא מוצא שום סיבה לערוך את כל הבדיקות האלה", הרופא מביט על המסמך שהם הביאו מרופא המשפחה. "התינוק נראה לי בסדר גמור. הוא חייכן, בצבע טוב ובמראה מצוין. אתם עדיין דואגים?"
"אני לא יודעת...", אומרת נעמי, אבל בעצם היא כן יודעת. כל מה שהתרחש כאן הוא למעלה למעלה מדרך הטבע! הם באו עם תינוק מתייסר וצורח, שגם הרופא ראה את מצבו ואבחן שיש בעיה משמעותית בכתף ימין. הילד לא קיבל שום טיפול ושום תרופה, ורק דבר אחד שינה את התמונה: הם הבטיחו לקופת העיר חמישים שקלים. רק זה. 
"שעתיים ואנחנו בחוץ", מסכם שייקה כשהם עולים למונית לנסוע הביתה. 
"שעה וחמישים ושמונה דקות" מדייקת נעמי. ההתרגשות שמה מחנק בגרונה. איציק מגרגר על ברכיה בהתלהבות, והלב שלה פועם בהתפעלות אמיתית, עמוקה. 
"תורמים ונושעים", היא אומרת בלחלוחית שאין היא בושה בה. "הבטחנו תרומה וראינו ניסים ממש. זה לא יאמן - - - "
זה כן. את הסיפור הזה הם מספרים לכל מי שרוצה לשמוע. הם רוצים לפרסם את הנס!