דילוג לתוכן דילוג לתפריט תפריט נגישות

כל הכסף שבעולם לא יספיק לשלם את דמיו של תינוק אחד מתוק, שנולד אחרי כמעט עשר שנות ציפיה, והפך את הוריו להורים שיוכלו בעזרת השם להיות הורים לעוד ועוד ילדים - - -

"היי, זו לא את שנפגשנו יחד במעיני הישועה, בתשעה באב?" מלכי מרגישה את היד המונחת על זרועה ומרימה מיד את הראש מן המבחנים, שאותם היא מנסה לבדוק תוך כדי נסיעה. זוג עיניים מחייכות מביט בה, ועוד כמה פרצופים חייכניים מציצים מהצדדים. 
"בתשעה באב? בתשעה באב ילדתי את הבן שלי..." 
"גם אני!" מריעה האישה. "את לא זוכרת? היינו יחד בהתאוששות, ואחר כך גם יחד בחדר... הבטחנו זו לזו לשמור על קשר... איפה!"
 
מלכי נזכרת ללא קושי. היא היתה לפני לידה. צעירונת, בקושי בת שמונה עשרה וחצי. בחדר הסמוך התחוללה רעידת אדמה. רופאים נכנסו ויצאו, אחיות התרוצצו, היה ברור כי משהו נורא קורה. 
"תתפללי עליה, תתפללי". אמר לה בעלה, היסטרי. "חצי בית חולים פה... את עכשו בזמן גדול מאד, תתפללי עליה". היא לא ידעה את שמה של היולדת ההיא, אבל התפללה עליה בכל חום ליבה. עליה ועל התינוק הנולד, שיהיה בריא ושלם. בקושי זכרה את עצמה, בקושי התפללה על עצמה... 
 
הארוכות שחלפו מאז היא חושבת לא פעם אולי היה נכון יותר להתפלל דווקא על עצמו. יפה תפילת החולה על עצמו. אבל אז – מי חשב אז שכך עלולים פני הדברים להיות? היא היתה צעירונת וחסרת דאגות, ולא חשבה על כלום. הבהלה בחדר הסמוך החרידה אותם. כולם נשאו תפילות חמות, ואכן הים שם נח מזעפו והכל התברר כחרדת שווא. 
"ומתפילות על אחרים לעולם לא מפסידים". היא היתה מסכמת את הענין לעצמה. את היולדת ההיא היא הכירה אז, בהתאוששות. אחר כך הן היו יחד בחדר, והתפתחו ביניהם שיחות עמוקות ויפות. דבורה'לה שלה היתה בת יומיים וחצי כשהיא עזבה את בית החולים, ומאז לא ראתה את האישה ההיא... והנה, היא כאן!
 
"בת כמה התינוקת שלך? נדמה לי דבורה'לה קראת לה, לא?" 
"היא כבר מזמן לא תינוקת.. דבורה'לה, נכון. כמה יפה מצידך לזכור. ואיך קראת את לתינוק שלך?"
"בנימין. מאז כבר נולדו גם שימי ואפריים, וגם נעמי-בלה- גילה. שלושה בנים, שלוש בנות. ומה אצלך?" היא שמחה לפגוש, שמחה לשתף... 
 
היא לא מעלה בקצה דעתה את העננה שתעלה בזה הרגע על פניה של מלכי.  "דבורה'לה נשארה יחידה לנו, בינתיים", אומרת מלכי ומסיבה את מבטה. האם יש מישהו שיכול להעלות בדעתו בכמה כאב מדובר? 
נכון לגמרי, יש לה ילדה מקסימה, פורחת, מלאת אור וגיל. ילדה שמביאה ברכה וממלאה את הבית שמחה. היא מודה עליה בוקר צהריים וערב להשם יתברך. אבל גם עקרות-משנית היא עקרות... היא כל כך מייחלת, כל כך מתפללת...כל כך רוצה לזכות בילדים נוספים -  ואין. בינתיים – אין. אז היתה בת שמונה עשרה וחצי... פחות משנה אחריה נישואיה. מי העלה על דעתו שאחר כך תבואנה שנות ציפיה רבות כל כך?
 
"דבורה'לה בת שמונה וחצי, והיא בכתה ג'. בטח הבן שלך כבר לומד גמרא, לא?"
"בנימין לומד כבר שנה שניה גמרא. הוא קפץ כתה". אומרת רחל בשקט. "האח שאחריו לא הסתדר בכתה שלו בשום אופן, היינו מוכרחים להקפיץ את בנימין, ואז לאפשר גם לנחומי לעלות. הם שניהם התאימו לזה". 
"אז יש לך גאונים!" מתלהבת מלכי, והלב של רחל נכמר. מלכי עוד עסוקה בבחינת החדשה המרעישה. "יואו, שני בנים רצופים ככה. ממש בזה אחר זה... שלושה, בעצם, אמרת. לא? שלושה בנים  -ואחריהם שלוש בנות?" 
רחל מהנהנת. הילדים המדוברים מראים נוכחות מוגברת מרגע לרגע. מלכי מחייכת אליהם בחביבות. את מכוות האש בתוך תוכה אסור לאף אחד לראות. 
"אני מברכת אותך בשמחות בקרוב", אומרת רחל באי נעימות. היא לא רואה. היא מרגישה. הפנים החמודות של ילדיה המציצים בסקרנות ובענין מכל צדדיה – גורמים לה עכשו למעיכה בתוך הלב. למלכי- אין ילדים נוספים שיקיפו אותה כך! הלב שלה מתכווץ. 
 
רחל יורדת בתחנה הקרובה, ומלכי חוזרת הביתה. דבורה'לה יושבת בחדר עם החברות שלה, ופרצי צחוק עולים משם. מלכי מטגנת שלוש חביתות ועורכת את השלחן לארוחת הערב. בעלה יבוא עוד מעט. את המבחנים היא גמרה כבר לבדוק, הבית נוצץ, יש לה זמן לכל. 
צביטה עמומה של כאב נוגסת בה פתאום. לרחל יש כבר ששה ילדים. ששה ילדים!!! ולה יש דבורה'לה אחת... אמנם אחת נפלאה, מיוחדת, מתנה אמיתית, אבל אחת... רק אחת!
 
מלכי מתקשה להאמין לעצמה. היא, עם התינוקת שנולדה בטרם מלאה שנה לנישואיה! היא יושבת כאן, במרפאה עם כל חשוכות הבנים, והלב שלה דופק כמו מקהלת תופים בלתי מתואמת! איך היא שייכת לכאן בכלל, איך?
די מהר היא מוצאת שעל הכאב שלה – אין לה למי לספר. אלו שנתברכו בילדים מקוננות כל היום כמה קשה להן. אלו שאין להן ילדים בכלל – מוכנות למכור את נשמתן בשביל דבורה'לה אחת כמו שלה. ובכל זאת כואב לה, כואב לה, כואב לה! האם אין אף אחד שמסוגל להבין את הכאב שלה? 
 
היא יושבת במרפאה ואומרת תהילים, והעיניים שלה נרטבות, לפעמים. דבורה'לה נהדרת בבית, אבל היא כל כך רוצה שלילדה שלה יהיו אח או אחות. היא כבר בקושי מעזה לחשוב על יותר מזה. תשע שנים של ציפיה! זה קשה לה, כל כך קשה לה. 
שנה תמימה נוספת חולפת, בטרם הובהלה מלכי אל בית החולים. הבשורה הטובה עומדת במרחק של פסע, אבל בינתיים מתחוללת רעידת אדמה. הרופאים מתרוצצים, אחיות רצות עם מבחנות-בדיקה בין הקומות, התיעצויות מהירות בין בתי החולים השונים... המצב לא ברור, נראה כי לא יהיה מנוס מניתוח-חרום כדי להציל את חייה של מלכי. ניתוח חרום בשלב הזה, פירושו שציפיה של תשע וחצי שנים תסתיים בכאב לב נורא - - - 
 
מלכי בוכה בהיסטריה, בעלה מבוהל כל כך ואינו יודע את נפשו. "תרוץ לתרום אלף שמונה מאות שקלים לקופת העיר" היא צועקת, כשהסנטרים מגלגלים את האלונקה אל חדר הניתוח. 
היא צריכה לחתום על ניתוח חרום, אבל היד שלה רועדת כל כך. "תרוץ הרגע לתרום, תבטיח לי" היא משתנקת. בעלה מבטיח, היא חותמת, הדלת הכבדה נסגרת אחריה – ונפתחת אחרי זמן קצר באושר גדול. 
 
"לא היה צריך ניתוח!" מבשרים הרופאים באושר. "כבר הרדמנו אותה - - אבל לא. הכל בסדר, הכל בסדר!" בעלה המאושר באדם, מלכי מורדמת ואינה יודעת את גודל הנס. 
 
כשהיא מתעוררת והאושר שלה מרקיע שחקים – היא מבררת האם בעלה אכן תרם את הסכום. 
"את היית מטושטשת, לא צלולה... מה פתאום סכום כזה? אין לנו מאיפה!" הוא אומר. היא מתנגדת, מתחלחלת: "מה פתאום! הייתי בדעה צלולה לגמרי, הבנתי מצוין מה עומד להיות, הבטחתי, אתה הבטחת לי!" 
 
פתאום היא מתחילה לבכות. "אני אמרתי לרבונו של עולם: אתה יודע שבדרך הטבע אין לי סיכוי... ואתה יודע שגם אין לנו לתת סכום כזה. אני אשבור את הטבע בשבילך ואתה תשבור את הטבע בשבילי...ואתה רואה שקרה לנו הנס". הוא שומע ונמלך בדעתו. אם אכן כך – מסוכן 'להתחיל' עם קופת העיר....
הוא תורם את הסכום. יש דברים שהם מעל כל  ערך כספי שהוא. כל הכסף של האנושות כולה לא יספיק לשלם את דמיו של תינוק אחד מתוק, שנולד בעיתו ובזמנו אחרי כמעט עשר שנות ציפיה, והפך אותם להורים לשניים, להורים שיוכלו בעזרת השם להיות הורים לעוד ועוד ילדים - - -