דילוג לתוכן דילוג לתפריט תפריט נגישות

"בלי דרכון אף אחד לא עובר, נקודה" אמרו העסקנים. האמנם? לקופת העיר פתרונים...

"איזו תינוקת מדהימה!" הצליל הספרדי המתנגן הופך טבעי לאסתר ולחדווה, ממש כמו המילים העבריות. בספרד התינוקות כל כך מעטים, ומושכים המון תשומת לב. התינוקת היפהפיה שלה, בעלת תלתלי הזהב ועיני התכלת הגדולות – היא מוקד משיכה אוטומטי לכל מי שרואה אותה. 
בתחילה, זה היה מוזר ולא נוח. הן הולכות ברחובות הזרים של טולדו, ואנשים לא מוכרים, גויים כולם, ניגשים אל העגלה בחופשיות, ממצמצים לתינוקת שלה, מבקשים להרים אותה, מחבקים, מושיטים שטר של כסף כדי לקנות לה צעצוע. לאט לאט הן התרגלו ולמדו לצפות את תגובות האנשים. אסתר למדה לחייך, לומר בספרדית צולעת כי התינוקת מפחדת מידיים זרות, להגיד שקוראים לה 'אנה', כלומר חנה, להודות בנימוס על האיחולים והברכות. המילים הספרדיות הראשונות שהיא למדה היו 'בובה', 'תינוקת', 'מדהימה', 'הרבה בריאות', 'יופי'.... והמילים הראשונות שלמדה להגיד הן 'תודה', אני שמחה' 'תבורכו גם אתם'. 
אסתר וחדווה נמצאות בספרד כדי לצלם את הפרולוג לסרט שהן מפיקות. התינוקת מככבת שם בתפקיד ראשי, תינוקת בהירה יפהפיה החיה, כביכול, בארמונותיה של טולדו העתיקה. הבנינים המטופחים עם הארכיטקטורה האופיינית לתקופות קדומות, המבנים השמורים, הארמונות מרובי המסדרונות, החדרים הגבוהים עם החלונות הקמורים, הפאר וההדר. אסתר מכינה את התינוקת עם שלל אביזריה, חדווה מסריטה ללא הרף. היא מכינה גם תמונות 'ריקות', של רקע, סביבה ואוירה בלבד. בערב, בבית הארחה שבו הן התאכסנות, הן 'שופכות' את ההסרטות למחשב הנייד שהביאו אתן ועוברות בקפדנות על הסצנות. עכשו עוד אפשר לתקן. אחר כך, כשתשובנה לארץ, כל תיקון הוא 'חור בראש' ולפעמים בלתי אפשרי כלל. 
 
הימים חולפים עליהן ביעף. בינתיים, יש להן עוד שעות ספורות עד הטיסה חזרה. הן הבטיחו לעצמן לערוך קניות, וממש עכשו זה הזמן. את התיק האישי עם הכסף הן מחביאות עמוק עמוק בתוך העגלה, שם הכי בטוח. ספרד היא ארץ נכרית, תיירים הם תמיד בקו הראשון של הסכנה...
הן נכנסות למרכז קניות ענק ויפהפה. בוחרות מתנות לבני הבית, חפצים מענינים במחירים מוזלים, פריטי לבוש לתינוקת ולשאר הילדים שנשארו מאחור, כמה דברים לעצמן. בינתים, הן זוכות לקריאות התפעלות מכל באי החנות. כלומר – לא הן, אלא התינוקת שעמן. חנה, היא 'אנה', זוכה לחיבוקים, ללטיפות, אפילו למתנות ולפרחים. אחרי שמתרגלים להיות במוקד יש בכך אפילו דבר מה משעשע... 
 
כשהן ניגשות לקופה הן מגלות את ה'ברוך'. הארנקים שלהן עם כל אשר בהם – אינם. נעלמו כאילו בלעה אותן האדמה. הן מוציאות את התינוקת ומסתערות על העגלה, מרוקנות אותה לגמרי, מפשפשות בין המזרן לשמיכות - אין כלום, כלום. הארנקים נעלמו ולא השאירו אחריהם אפילו לא טביעות אצבעות או רמז. אין כלום. 
"זה לא היה יכול ליפול מפה לבד", אומרת המוכרת, המומה לא פחות, כשהיא קולטת איפה הן מחפשות את הארנקים. הבהלה שלהן אמיתית כל כך, היסטרית. היא לא חושבת שהן ממציאות אותה. "בטח לא לבד... והתינוקת ישבה על זה כל הזמן! מישהו הצליח לפלח את זה מפה!"
 
השאלה היא רק מי זה המישהו הזה, והשאלה הגדולה עוד יותר – איך מאתרים אותו עכשו. "אין לנו כרטיסי טיסה!" נאנקת פתאום אסתר. "אין לנו כסף, אין לנו מסמכים, אין דרכון, אין כלום! יקח שבועות עד שנצליח לשחזר את כל זה מחדש!!" חדווה מביטה בה במבט שקרוב לעילפון. 
כשהן מתעשתות, הן מוצאות פינה שקטה ומתקשרות הביתה. לכל אחת מהן קרובי משפחה 'מבינים'. כולם מגוייסים לענין, אבל המצב רוח של כולם באדמה. בלי דרכון, בלי תעודת זהות, בלי שום מסמך מזהה, בלי כרטיס טיסה ובלי פרטיו – מי יוכל לעזור להם, בכלל? 
"דבר ראשון תלכו למשטרה ותוציאו מסמך עם תלונה על גנבה", אומר עסקן אחד. העסקנים האחרים ששומעים את ההצעה הזו צוחקים עליה. "ולמי מענין מסמך כזה? כל אחד יכול לגשת לתחנת המשטרה הקרובה ולהוציא מסמך דומה!" אבל לשתי החברות אין משהו מוגדר אחר לעשות. הטיסה בעוד שעתיים, השעון טס והדקות חולפות לרעתן, הן עושות מה שאפשר. 
 
"אני תורם עליכם ל"קופת העיר"" אומר בעלה של אסתר, בכוונה גדולה. יש לו בית מלא פיצקאלאך. אשתו נעלמה לשלושה ימים  - הוא כבר רוצה אותה בחזרה בבית. 
חוץ מזה, המחשבה על אשתו המסתובבת אבודה בעיר זרה, בארץ נכריה, בלי מסמכים ובלי תעודות – מהלכת עליו אימים. "תסעו למשטרה, אני תורם סכום הגון, השם יהיה אתכן". אבל אין להם כסף לנסוע במונית! אין גרוש, הכל היה שם, בארנקים. הכל - - -
חדווה מתחילה לבכות. היא מרגישה שהיא לא מסוגלת יותר, לא מסוגלת. אסתר מביטה בה בייאוש. אחרי כמה דקות של בכי הן מתחילות לחפש את הטישו... ובתוך הכיס, ממש לצד הטישו, נמצא כרטיס האשראי. איזה יופי! בקניה הקודמת חדווה תחבה את האשראי לכיס במקום לארנק. לפחות יש במה לנסוע... הן ניגשות לכספומט הקרוב ובאמצעות כרטיס  האשראי מושכות מזומנים. עכשו עוצרות מונית ובנסיעה מהירה מגיעות לתחנת המשטרה. 
חדווה ניגשת לדבר עם השוטרים, אסתר, מגוננת על התינוקת שלה שנבהלת מהמדים הכהים, נשארת בחוץ. כשהשיחה בתוך בנין המשטרה מתמשכת יותר מדי  -אסתר נכנסת, על זרועותיה התינוקת. הפעם, קריאות ההתלהבות מן הקטנה חולפות ליד אזניה. היא לא שומעת אותן, אפילו. היא מוצאת את השוטר חותם על הנייר הארוך, בו מפורט כל הסיפור. 
 
"דאגת שכל הפרטים יהיו רשומים? גם השם שלי ושם התינוקת?" חדווה המבולבלת מביטה בה בתהיה. היא שכחה! ולשם מה, בעצם? אסתר מתערבת. "אין זמן לכתוב הכל מהתחלה, בבקשה תרשום פה גם את השם שלי והשם של התינוקת שלי" היא פונה אל השוטר. גם הוא תוהה. מה יעזור להן המסמך הזה? הוא חותם את שמו על התוספת ומוסיף את חתימתה של תחנת המשטרה, והן יוצאות החוצה. 
 
בעלה של אסתר על הקו. "אני תורם עוד פעם... וכולם מתפללים פה. קחנה את המזוודות וסענה לשדה התעופה. במקום כרטיס – תתנה את המסמך הזה". העסקנים האחרים, ששומעים את התכנית – מתפקעים מצחוק. "בלי דרכון אף אחד לא עובר, נקודה". הם אומרים, והם יודעים מה שהם אומרים. "מסמך מתחנת המשטרה במקום דרכון ותעודת זהות? זה קשקוש. זו פארודיה. ישלחו אותן לכל הרוחות. בשביל מה אתם מטרטרים אותן ככה?" 
כשהן מגיעות לשדה התעופה, מתברר כי הטיסה שלהן, טיסת צ'ארטר שאין עליה החזרים – כבר עזבה. היאוש משתלט עליהן כליל. "אבל אני נוסעת כל כך הרבה עם החברה הזו!" אומרת חדווה לפקידים, בקול שבקושי מבליג על הבכי. "אני צלמת, וזו לא פעם ראשונה שאני נוסעת בתפקיד. זה כל כך לא הוגן לחייב אותי על טיסה מחדש רק כי הפסדתי את הטיסה הזו!" 
 
שתיהן המומות שאיש אינו מדבר על הדרכונים ועל כרטיסי הטיסה. 
הפקידים מבקשים את פרטיה, היא לא יכולה להוכיח אותם כי אין לה כל תעודה מזהה, אבל הם כבר משוטטים במחשב ומעלים את הנתון הנכון, שהיא טסה עם החברה שלהם גם ארבע פעמים בעבר. הם מתקשרים להנהלה ואחרי כמה דקות מגיעה התשובה: למצוא לנוסעות מקום בטיסה חלופית. לשתיהן! עם הילדה! 
"לא יתנו להן להכנס כאן... הן תובלנה אחר כבוד למעצר עד שתברר זהותן" אומרים המבינים. הם אכן מבינים. כאן בארץ מקפידים על הנכנסים לא פחות, ואולי יותר, מאשר על היוצאים. הן לא כל כך חוששות. להיות במעצר פה בארץ עד שהענינים מסתדרים זה יותר טוב מלהיות בחו"ל בלי תעודות ובלי כלום, אבל ככל שמתקרבים הלב מתחיל לדפוק. מעצר הוא לא תענוג גדול, אפילו בלשון המעטה. 
 
בעלה של אסתר תורם עוד פעם... והן מגיעות לשדה התעופה, עוברות עם הנייר שלהן בדלפק היוצאים, ו---הן בחוץ.