דילוג לתוכן דילוג לתפריט תפריט נגישות

שתל יקר בשווי 20,000 שקלים, נופל ונעלם בתחנת אוטובוס. עשרות אנשים מסייעים בחיפושים- ואפס, השתל איננו. עד לישועה המפתיעה...

"איזה עיכוב", אומרת רותי באנחה ומסדרת את המטען כדי שתוכל לשבת בנוחות. "באמת! יום שישי בצהריים! למה צריכים לחכות שלושת רבעי שעה לאוטובוס? אם החברה לא עומדת בעומס – שיוסיפו חברה נוספת או יחליפו אותה. בשביל מה יש לנו עיריה?"
"כל עכבה – לטובה", אומר בעלה ומתכונן להוציא את הגמרא שלו. עד ירושלים יש כמעט שעה נסיעה, ועד תחנת היעד שלהם  - יותר משעה. יש לו גמרא בפורמט כיס והוא מתכוון לנצל את השעה הזאת היטב". 
"אין תתל", מתערב אושי הקטן בתוך השיחה. הוא נוגע מאחורי ראשו, במקום בו מוצמד שתל במגנט. "אין תתל. הלך". 
"אין מה?" רותי מזיזה מהר את כיפת הקטיפה המוצמדת לראשו בסיכה, ומפרידה את תלתליו הזהובים לימין ולשמאל. היא יודעת לזהות בלי בעיה את המקום בו אמור השתל להמצא. אושי צודק – אין שתל!
"השם ישמור!" היא נבהלת נורא. "איפה השתל, אושי? מתי הוא נפל לך?" "לא אודע". מושך הקטן בכתפיו. "אין תתל. הלך". היא מחפשת מהר בתוך הבגדים, לראות אולי נפל החלק לתוך חולצתו. לשווא. האזניה נמצאת, החלק המחובר בסיכת בטחון אל בגדו – גם הוא נמצא. רק המגנט המחובר אל הראש, ומשדר את גלי הקול ישירות לתוך מוחו של אושי – נעלם. 
אושי המתוק והחייכן נולד עם שמיעה לקויה מאד. יש לו שני שתלים, שכל אחד מהם עולה יותר מעשרים אלף שקלים. ועכשו – נעלם החלק הכי קריטי... נעמי מרגישה שהיידים והרגליים שלה רועדות. זה לא רק הכסף, אם כי גם הכסף אומר את דברו בצורה הכי ברורה שיש. אין לה כל סיכוי למצוא עכשו עשרים אלף שח נוספים כדי למצוא עבורו פתרון. אבל גם חוץ מהכסף – הטרחה, ההתאמה, הניתוח להכניס את החלק לתוך ראשו. איך הולך עכשו הכל לאיבוד? 
"אולי בעגלה?" מציע האב. "הוא ישב בעגלה עד שהאוטובוס בא. אולי נפל שם?" נוסעי האוטובוס צועקים לנהג לעצור. הם כבר שמעו על האבדה וכבר רכנו לחפש על רצפת האוטובוס, ועכשו הם מציעים לחפש תכף ומיד בעגלה. הנהג מתרצה ועוצר. רותי ובעלה יורדים מהר, פותחים את תא המטען, ומחפשים בתוך העגלה. אנשים אחדים יורדים לעזור להם, אחרים סורקים שוב את רצפת האוטובוס, ועוזרים לחפש שוב על אושי ועל אחיו ואחותו. התוצאה המשותפת של כל החיפושים היא אכזבה גדולה מאד. השתל לא נמצא. 
"תתרמו לקופת העיר", מציעים אנשים באוטובוס. ההצעה צוברת תאוצה. נראה שכל יושבי האוטובוס תרמו לקופת העיר ומצאו את אבדותיהם בדרכים מופלאות, או לפחות שמעו מכלי ראשון אנשים שתרמו ומצאו.  בינתיים רותי הדואגת מתקשרת למרכז הארצי לטיפול בכבדי שמיעה, והמנהלת שם גם היא אומרת לה מיד, בבטחון: תתרמו לקופת העיר. הם אלופים בלמצוא מכשירי שמיעה. רותי לא מהססת ומתקשרת מיד לתרום לקופה, ובמקביל – הם יורדים מהאוטובוס ומוותרים על השבת המתוכננת בירושלים. הם רוצים לחפש שוב...
רותי זוכרת בוודאות את השתל היושב כראוי במקומו מאחורי הראש, כאשר הלבישה את אושי והכינה אותו ליציאה. אבל בזמן שהאוטובוס התמהמה, הם הניחו לילדים לשחק בגינה שמאחורי התחנה. עכשו הם יחזרו לשם, ויסרקו כל סנטימטר. 'אם לא התרומה לקופה – אפילו לא היה טעם לחפש', היא אומרת לבעלה בלב כבד. 'המכשיר הזה כל כך רגיש, שאם ילד ימצא אותו – הוא יקלקל אותו אפילו מבלי להתכוון. הסיכוי למצוא אותו שלם קרוב לאפס, אבל התרומה לקופת העיר משנה את המצב..."
הם מגיעים לגינה ומתחילים לסרוק אותה. אנשים רואים אותם שם ומצטרפים לחיפושים, השעות עוברות. השכנה ממול מורידה למחפשים קנקני מים קרים וגם ביסקויטים לטעום משהו. אבל השתל לא נמצא. 
לפני שתכנס השבת עולה מהר רותי הביתה ומכינה מודעות ענק של 'השבת אבדה'. היא מציירת את השתל כמיטב יכולתה כדי שיבינו במה המדובר ומסבירה בכמה מילים עד כמה הוא חשוב. בעלה תולה את המודעות באזור, והם מחכים...
בשבת, אנשים רואים את המודעות ומתחילים לחפש. משפחות זרות, אנשים שהם לא מכירים, לצד שכנים, מכרים וידידים. מתפללים  יוצאים מבית כנסת סמוך ובלי לשאול מי הם המאבדים – מניחים על ספסל התחנה חליפות וכובעים ומחפשים שתל שאבד לילד כלשהו. רותי בוחנת את המחזה הזה בהתרגשות. באיזה עוד מקום בעולם אנשים יעמדו תחת השמש הקופחת ויחפשו רכיב קטנטן של מכשיר שמיעה, השייך למישהו בלתי ידוע להם?  אבל למעשה, הגינה נסרקה בלי להשאיר מילימטר שלא בדקו אותו. כל אזור התחנה נצפה על ידי עשרות עיניים שלא החמיצו שום נקודה. השורה התחתונה לא משתנה: השתל לא נמצא. 
"את לא לחוצה?" שואלת אחותה של רותי בפליאה. היא מארחת אותם לסעודה שניה, בהתראה קצרה מאד. הם הרי התכוונו להיות בירושלים בשבת.  רותי מחייכת. "לא יודעת איך להסביר את זה. בהתחלה נפל עלי יאוש נורא, אבל אחר כך נרגעתי לגמרי. עשינו כל מה שיכולנו בדרך הטבע, תרמנו לקופת העיר  – ובזה עשינו גם מה שאפשר מעל דרך הטבע. לא יודעת, מרגישה בטחון גדול שהשתל ימצא". 
במוצאי שבת הם בודקים את הטלפונים, כדי לוודא שכולם זמינים לשיחה ומוטענים. הכל בסדר. הטלפון הגואל יכול לבוא...
"יכול להיות גם שהמכשיר לא יימצא", אומר בעלה של רותי, בזהירות. 
"אני יודעת לגמרי ובטוחה", היא עונה, והבטחון לא מרפה ממנה. "אני מבינה שמה שהשם רוצה – זה מה שיהיה. בלי שום שינויים. אני רק מרגישה חזק שהתרומה לקופת העיר מעוררת כזאת חביבות מאת השם, שהתוצאה של החביבות הזאת תהיה שהמכשיר ימצא. זו התחושה שלי. כמובן יכול להיות שאני טועה". 
אבל היא לא טועה.  שעתיים אחרי צאת שבת. הטלפון מתקשר ממספר לא מוכר. "מצאתי אותו!", מבשר אדם בשמחה גדולה. "ישבתי לחכות לאוטובוס ובמקרה ידי נגעו בחלק התחתון של ספסל התחנה. השתל המגנטי התמגנט לשם... הוא יפה ונקי ושלם!"
בעלה של רותי רץ אליו מיד, והוא חוזר עם השתל מונח בכפו. אושי רואה את השתל החסר ומתחיל לרקוד סביב עצמו במעגלים נלהבים. שבת שלמה הוא שמע כל כך מעט... סוף סוף הוא יחזור לשמוע היטב. 
"ניסים ממש" אומרת רותי, נרגשת ודומעת מול השמחה הטהורה של הילד הקט. "ניסים... מי היה מעלה כזאת על דעתו? זה לא הגיוני...כל הרצף הזה לא הגיוני... זה בטוח בזכות "קופת העיר"!"