דילוג לתוכן דילוג לתפריט תפריט נגישות

מפתחות הרכב נפלו לתוך ערוץ הנחל. זבולון מחפש אותם בייאוש כשלגופו בגד ים בלבד. הבגדים, הנעליים, המשקפיים, הארנק והטלפון - כלואים ברכב. האם יש סיכוי? קראו ותדעו...

"אתם לא תעמדו אתי עכשו על החוק היבש", אומר זבולון בכעס-אין-אונים. "אתה לא מבין מה המצב שלי? אני תקוע! איך בדיוק אני אסע עם הגרר עד קרית שמונה, כשאין לי אפילו מכנסיים לגופי? אני לא הולך ככה לשום מקום!"
"אבל אלו ההסכמים שחתמת עליהם, אדוני!" הפקיד לא יודע מה לעשות. "חתמת שבמקרה של אבדן מפתח – אתה מגיע עם הרכב לאחד הסניפים, ושם מקבל רכב חלופי. אין לנו שום התחייבות, וגם לא דרך, להגיע אליך לבניאס!"
 
"אבל תבין..." זבולון מרגיש שעוד מעט יעלו לו דמעות לגרון, כאילו היה ילדה פותה. "השארתי הכל בתוך הרכב. הכל. הבגדים, הנעליים, הכסף, התעודות. אני בבגד ים בלבד, בלי כלום. אפילו המשקפיים שלי שם, ואני בקושי רואה בלעדיהם. יש לי מספר שבע... מה אתה היית עושה במקומי? מה אני יכול לעשות עכשו?"
 
"אתה יכול לעלות על מונית ולבוא לפתח תקווה, לקבל מפתח חלופי. זו אפשרות אל"ף. אתה יכול להזמין גרר על חשבונך ולקחת את הרכב לסניף הכי קרוב, במקרה זה לקרית שמונה, ושם יחליפו לך את האוטו. את הדברים שיש לך בו, תוכל לקבל מאוחר יותר בקרית שמונה או בפתח תקווה, אחרי שהמפתח יישלח לשם והדברים יוצאו מן הרכב". 
 
"כן, אני מבין שזה מה שאומר החוק היבש, אני שואל אותך מה היית עושה במקומי! אני בלי בגדים, אני בלי משקפיים, בלי כסף, בלי תעודות, בלי ארנק. הכל נעול בתוך הרכב, והרכב עצמו נעול כי המפתח אבד לי בתוך הבניאס. אני לא נוסע ככה לשום מקום, לא לקרית שמונה ובטח לא לפתח תקווה. באמת! תהיה יצירתי קצת!"
 
הפקיד לא טורח להיות יצירתי. יש לו עוד ענינים לעסוק בהם, והוא מסיים את השיחה בקוצר רוח. זבולון מרגיש שסוף העולם בא. איך הוא מראה את פניו בין הבריות כשרק בגד הים לעורו?! הוא אדם חשוב, הוא לא יכול לשאת את החרפה...
העומס של החורף גמר עליו. הוא שכר רכב, נסע לשמורת הבניאס, החנה אותו בחניון המיועד לבאי השמורה, ונכנס לתוך הנחל. שלוש שעות של נפלאות הבורא עברו עליו. שלוש שעות מלאות התפעלות והתרגשות. צמחי המים, בעלי החיים הרבים שהשמורה היא מקום מגוריהם הקבוע, הציפורים, שכשוך הפלג על רגליו. בשעות כאלה הוא מסיר הרבה שכבות אבק שנצטברו עליו בכל החודשים האחרונים ומתרענן כמו ששום דבר לא מסוגל לרענן אותו. יש אנשים שלוקחים חדר בבית מלון לכמה ימים. 
 
וכאשר זבולון בא לצאת, מתאכזב שהשעות עברו כה מהר, ושמח שהיה מספיק יוזמתי כדי לבצע את התכנית הנהדרת הזו ולנסוע – הוא מגלה לחרדתו שהמפתח איננו. הוא התכוון להוציא את המפתח מהכיס ולמסור אותו בקיוסק שבכניסה, למשמרת, אבל שכח לעשות זאת. המפתח נכנס אתו לתחילת המסלול בבניאס, ואין שום דרך בעולם לדעת באיזו נקודה נפרד ממנו המפתח וצנח ללא קול עד לקרקעית. בלית ברירה, הוא ניגש אל הקיוסק, וביקש מהבעלים רשות להתקשר. האיש הסכים ברצון. 
 
זבולון התקשר למשרדי ההשכרה וביקש פתרון, אבל אף אחד משני הפתרונות המוצעים לא הלם אותו. הוא לא יסע בבגד ים לתוך קרית שמונה, ויחזור לבני ברק כמו שהוא כעת. גם לא באמצע הלילה. ואין עליו שקל כדי לקנות לעצמו חולצה חדשה ומכנסיים, גם לו ימצא, ומי בכלל ערב לו שבקרית שמונה יש מקום לקנות בגדים חרדיים בכלל. הוא לא יכנס ככה לחנות, ולא יסתובב כך ברחובות. אין על מה לדבר בכלל. גם לא יהיה לו כסף לשלם לגרר, וזה עוד סיפור. וחוץ מזה, מי יודע כמה שעות יעברו עד שהגרר יגיע, ועד שהם יגיעו לקרית שמונה... זה ממש לא הגיוני ולא מתקבל על הדעת. 
 
"אז מה כן?" זבולון כמעט משתגע. מה כן הוא יכול לעשות כדי לקבל את בגדיו בחזרה? האם מותר לו לשבור חלון באוטו, או שמעשה כזה יגרום שהוא יהיה חייב לשלם הכל? הוא עומד אובד עצות, מרגיש שיחד עם המפתח אבד לו בזרם הנהר גם שיקול דעתו. 
"לך, תנסה לחזור למים ולחפש", אומר בעל הקיוסק. כמה זמן יעמוד האיש המוזר הזה ויתקע לו את הקיוסק? אנשים רוצים להכנס ולשתות משהו קר. לטעום משהו, לנשנש משהו. אדם אחד לחוץ שעומד באמצע ולא זז – מוציא לכולם את התיאבון. "לך למים ותחפש. תנסה לשחזר איפה התכופפת, שאז יכול להיות שהמפתח נפל. שווה לך להשקיע שעה בחיפושים, זו אופציה יותר מהירה ויותר זולה בשבילך מכל אופציה אחרת". 
"אבל הנחל גורף הכל!" אומר זבולון בתסכול ויוצא משם. "גם אם אזכר איפה התכופפתי, הלוואי ואמן, זה לא יועיל כלום, כי המפתח לא נשאר בנקודה שבה הוא נפל, אלא המשיך במורד הנחל עד שנעצר על אבן או על סלע. מי הנחל אינם צלולים ולא רואים כלום, אפילו צוללן לא היה עוזר לי פה. הכל מלא אבנים וחלוקי נחל, הכל מלא סלעים, אין שום דרך בעולם למצוא את המפתח הזה בתוך המים!"
 
הוא הולך לאט עד המים, מרגיש שעליו לכבד את העצה הנואלת של בעל הקיוסק, כדי שיוכל לחזור אליו שוב ושוב לבקש את עזרתו. מה הוא יעשה? יזמין שליח מפתח תקווה עד הבניאס, שיביא לו מפתח חלופי? יעלה הון תועפות, זה אל"ף. חוץ מזה – לא בטוח שיתנו לו בכלל. הוא יכול למסור מספר זהוי ומספר חשבון בנק, אבל את מספר האשראי אינו יודע על פה ולא את מספרה של תעודת ההשכרה. לבקש מאשתו שתשלח לו בגדי החלפה מהבית, ואז להתעסק פה בגרירת הרכב לקרית שמונה? כבר יהיה לילה, הוא יאלץ לחכות לבוקר, ואין לו תפילין, והכל יהיה כל כך מסובך. 
 
"רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שבדרך הטבע אין שום סיכוי למצוא את המפתח שאבד לי בתוך הבניאס, אבל רצונך שיתנו לצדקה, ועל כן אני מתחייב בלי נדר סכום של מאה ושמונים שקלים לקופת העיר כדי שאזכה ואמצא את המפתח האבוד". 
כשהוא מסיים את התחינה- הצהרה שלו, הוא ניגש בצעדים בוטחים אל המים. משקיע שתי ידיים עמוק עמוק, גורף את הבוץ, הלכלוך והעפר שנתפסים בין כפותיו – ומוציא אותם החוצה, מרים אותם באויר. 
 
בין האמה לקמיצה נלכד משהו מתכתי. הוא מפריד את האצבעות ומשחרר את העפר ליפול ארצה, ומול עיניו הקמות מתגלה המפתח בכל הדרו. 
המפתח האבוד!!!!
 
"תמיד קראתי את עלוני הישועות שלכם וצחקתי בליבי על ההגזמות..." הוא יאמר אחר כך, משתאה כולו. "באמת! ואנשים מאמינים כמו גלמים... עד שראיתי את זה קורה אצלי, ועכשו אני יכול להאמין גם לאחרים. זה פשוט לא יאמן, "קופת העיר" גדולה יותר מכל מה שאנשים חושבים עליה!"
את המסקנה הזו אנחנו דווקא מכירים.