דילוג לתוכן דילוג לתפריט תפריט נגישות

למוישה ומינדה יש גביע זהב שיקר להם יותר מכל, כל השנה היו מחביאים אותו עמוק בתוך ארון, ורק לקראת חתונות נכדיהם היתה מינדה מוציאה אותו ולכן כאשר הסתיימה אותה חופת-נכד בווגשל, נפל ליבם של בני המשפחה לגלות שהגביע נעלם כאילו בלעה אותו האדמה

"...ואל תשכח לקחת איתך את הגביע". מוישה לא ישכח. מינדה לא חוששת, ובכל זאת היא אומרת. הגביע הוא חלק כה חשוב מן הארוע, שאי אפשר לצאת מן הבית בלי להזכיר אותו. כבר לפני יומיים צחצחה אותו בחרדת קודש. הבריקה והבהיקה עד שנצץ כחדש. בערגה היא קראה כל שם ושם שהיה חרוט על הגביע היקר: שמות הוריה ושמות הורי בעלה למטה, סמוך לרגלו של הגביע, בתוך חריטת השורשים. שם בעלה ושמה – בתוך הגזע העב החרוט לתפארת, ואחרי כן ענפים המשתרעים על כל הגביע כולו – ילדיה היקרים ובני זוגם, הנכדים ובני זוגם, ואפילו הנינים חרוטים בתוך עלים קטנטנים מתוקים. עבודת אומנות מיוחדת, מושקעת בדמים אינסוף. (גביע זהב! מינדה נאנחת בקורת רוח. אמנם, לו היו עושים את אותה עבודה על גביע כסף, שמחירו זול לאין ערוך, היא גם היתה מודה להם עד מאוד ולא חושבת בכלל שיכול להיות משהו יותר טוב מזה. אבל הילדים שלה, שיהיו בריאים, תמיד מחפשים לשמח אותם 'הכי'. "גביע כסף קנינו לחתונת הכסף, לחתונת הזהב – מתאים גביע זהב!" - הם נימקו את עצמם באותו ארוע מרגש של חתונת הזהב, ששיאו היתה המתנה המיוחדת הזו. גביע זהב הוא לא דבר שרואים כל יום, בטח לא בגודל כזה, בטח לא בחריטה אומנותית כזו!)

את גביע הזהב הם שמרו מכל משמר, לא שבעים להתבונן בו פעם אחר פעם, לעבור באצבעות רועדות קצת על השמות החרוטים, ולשלוח אנחה מלווה בדמעת תודה להשם, שהוציא אותה מבלוק 4 ואת בעלה מהיער, והביא אותם ארצה, להקים שבט גדול ויפה כל כך.

בליל הסדר, היה גביע הזהב משמש ככוסו של אליהו. גבוה יותר מכל גביעי הכסף שקיבלו ושרכשו במרוצת השנים, יפה מהם ובוהק מהם – היה מקומו ניצב זקוף ובטוח במרכז השלחן, וכל הנכדים הקטנים שבאו לסדר שלחו אליו עינים משתאות. ובכל חתונה של נכד  או נכדה – הם היו מביאים איתם את הגביע, עטוף במטפחת בד נקיה, ועליו היו עורכים את הקידושין.

בשאר הימים, היו מחביאים אותו עמוק בתוך ארון מוגן-שריפה, עטוי וחבוי בין חפצים שונים ומשונים, לבל תשזוף אותו עין זרה חלילה. 

רק לפני החתונות היתה מינדה מוציאה אותו ומבריקה אותו הברק היטב, ומזכירה למוישה לקחת אותו איתם. שנים לא מעטות עברו כבר מחתונת הזהב שלהם, עד מאה ועשרים (ולחתונת היהלום  -תקנו לנו גביע יהלום? אז בטח אתם חוסכים כסף מעכשיו...) ובכל חתונה וחתונה נערכו הקידושין על הגביע שלהם, גביע זהב. אפילו לחתונה שהיתה בחו"ל הוא הרחיק נדוד, בנקיפות חרדה לא מעטות, וגם חזר ברוך השם.

הוא כבר לא היה רק סמל, הוא כבר לא היה רק ביטוי לאהבתם ולדאגתם של ילדיהם, לשמחתם במשפחה שברך אותם השם, להמשכיות הדורות שלא פסקה עם מות כל משפחתם בשואה – הגביע היה כבר חלק מהנוף, חלק מהעצמיות, חלק מהם.

ולכן, כאשר הסתיימה אותה חופת-נכד ב'ווגשל', הזוג הצעיר והמאושר פנה והלך אל חדר היחוד וכל הקהל התכוון להכנס חזרה לאולם, ורק מוישה פנה וחיפש אחר הגביע – נפל ליבם של כל בני המשפחה לגלות כי הגביע נעלם ואיננו, ממש כאילו בלעה אותו האדמה.

"מה זאת אומרת נעלם?" - מינדה הרגישה סחרחורת וחיפשה כסא להתיישב עליו. "אני לא מבינה, הוא היה בחופה – או לא היה?"

"היה, סבתא".

"וקידשו עליו את היין – או לא קידשו?"

"קידשו, סבתא".

"ומי שקידש היה בן אדם בשר ודם – או אליהו הנביא בעצמו?"

"ש.... זה היה ראש הישיבה, סבתא".

"נו? אז איפה הוא שם את זה אחרי כן? הוא הרי לא שתה גם את הגביע!"

"נתנו לכלה לשתות, ואחרי כן להורים, ואחרי זה... ואחרי זה לא יודעים למי!"

"אז תשאלו!"  - קולה עלה קצת, מצטרד, נואש. "זה לא סיכה, ואפשר לראות איפה זה! הרי רק הרגע גמרו את החופה, רק הרגע! לכו תשאלו מי שתה, מי הניח!  מהר, לפני שזה באמת יאבד!"

הם שאלו, ועוד איך. במקום ליטול ידיים ולהתיישב לסעודת המצווה היו הכל עסוקים בגביע הזהב האבוד. המחותנים שמעו את הסיפור ומשכו בכתף בצער, אבל ניסו לקבל יפה ובנועם את האורחים שהתקבצו ובאו. רק הסבא בגברים והסבתא בנשים מאנו להתנחם.

בעינים חרדות הם עקבו אחרי השאלות החוזרות ונשנות, אחרי החיפושים, אחרי המאמצים, וגם ראו איך בזה אחר זה מרימים המחפשים ידיים חסרות אונים. הגביע נעלם.

החתן והכל כבר יצאו, מעגלים הסתחררו, התזמורת הרעימה בעוז. אבל המועקה לא נעלמה. להיפך, היא התגברה ככל שהתארכו הרגעים. מינדה סרבה להצטרף לריקודים ובקושי הסתירה את עיניה הדומעות. מוישה רקד כמי שכפאו שד, ועיניו בולשות לכל עבר. גביע זהב, גביע הזהב שלהם!

התייעצות קדחתנית בין בניו וחתניו הובילה את הבן הבכור ללחוש על אזנו: 'דיברנו עם כולם, אל תצטער, אבא. נקנה לכם גביע חדש, אותו דבר בדיוק בדיוק. לא תרגישו בהבדל!". אבל מוישה נד בראשו בעצב לשלילה.

"ועל הגביע ההוא לא ברכו כבר עשרים ואחד מנכדי... ושבעה פסחים מלאי הלל לא עברו עליו,  וחוץ מזה, 'הבא' הוא אף פעם לא במקום 'הקודם'... אם הוא אבד, אבד גם מה שהוא סימל..."

"למה אתה אומר ככה, אבא?" - הבן היה מצוער ונבוך. "ברוך השם, המשפחה חיה וקיימת, הילדים חיים וטוב להם, הגביע הוא עץ ואבן.. שום דבר לא אבד. וגביע – נקנה חדש! אל תצטער כל כך". אבל מוישה הצטער, ועוד איך. הוא אמר לשאול את מינדה לדעתה, ולא התפלא בכלל שמינדה אמרה את אותם דברים, כמעט באותם מילים. חמישים ושבע שנים משותפות גורמות לבני אדם להרגיש ולחשוב באופן דומה.

החתונה עמדה להגמר. הקהל כבר התפזר לאיטו, התזמורת אספה את כליה. מינדה ישבה בקצה, אחרת ממה שהכירוה כולם. לא מעורבת, מנותקת, שפופת מבט. מעבר למחיצה ישב מוישה באפס כוח, ובוקשי לחץ את ידם של הנכדים הנפרדים מעמו בזה אחר זה.

"מוכרחים לעשות משהו", לחשו הבנות זו לזו. "תראו את אמא! אי אפשר לתת להם ללכת הביתה ככה!"

"תגידו מה עושים!", אמרו גם הבנים אלו לאלו. "אבא נראה זקן בעשרים שנה. אסור לקנות מתנות כאלה, שאנשים נקשרים אליהם ככה!"

"מה זאת אומרת?" - הכלה הגדולה רצה קדימה מהר יותר מכולם. "אומרים להם שמביאים לכאן מחר-מחרתיים משטרה עם כלב גישוש, ובינתיים מזמינים אצל הצורף עוד גביע כזה... יעבוד כל הלילה, מה יש? הוא הרויח עלינו יפה מאוד לפני שבע שנים, וישמח להרויח שוב!"

"את חולמת!". הבנות היו הרבה יותר מעשיות. "קודם כל, אמא מכירה כל קו וכל אות בגביע הזה בעל פה. זו עבודת יד, והיא תגלה את התרמית במבט ראשון. וחוץ מזה – זה לקח לו אז שלושה שבועות... איך בדיוק הוא יגמור את זה בלילה שניים?"

ומינדה מנותקת, מנותקת. אינה שומעת בכלל את כל הדין ודברים. מוישה חושב עליה וליבו נשבר, וגם על עצמו צובט לו נוראות. נכון, צריכים להודות להשם ששפך חמתו על עצים ואבנים ולא על נפשות, אבל משהו בהרמוניה נשבר. נשבר.

הבנים הצעירים עם כמה נכדים נמרצים סוקרים בינתיים כל סנטימטר בווגשל, באולמות ובחצר. לא משאירים אבן על אבן, 'חורשים' את המלון, את הסביבה, את חדרי הספח והמטבח. אולי עוד ימצא הגביע. אולי?

וכשכלו כל הקיצין, נזכר פתאום מישהו ב"קופת העיר".

"חבר'ה, איפה היה השכל שלנו עד עכשו? אם לא באה "קופת העיר" לעולם אלא בשביל זה – דיינו! אם מוצאים את הגביע עוד הלילה, אני תורם בלי נדר - - - " והוא נקב סכום הגון, סכום הגון עד מאוד.

סכום של ילד שאכפת לו מצערם הנוקב של אביו ואמו, והוא רוצה לעשות כל מה שיש לאל ידו כדי לשמחם - - -

 

בני המשפחה עמדו מסביב, מקשיבים לקריאתו, מצפים. כאילו נעצרה הנשימה לרגע. האורחים המאחרים-לצאת עזבו כבר את המקום, והמשפחה התקבצה יחד. מוישה ומינדה ישבו זה לצד זו, מחכים למונית שתיקחם הביתה. תיקחם לבד, בלי הגביע - - -

"מה השקט הזה?" - הבן התורם היה זחוח-דעת, פתאום. "מה קרה, כבר לא מאמינים שיש רבונו של עולם בשמים?! כבר לא מאמינים שיש בידו כוח לעשות ניסים גלויים? כבר לא מאמינים שאם הצדקה מצילה ממוות – היא יכולה להחזיר איזה גביע-זהב אחד, אבוד?"

 

"גביע זהב, אמרת?"    אברך אלמוני ניצב בפתח האולם, ממתין רגע קל שהבן יסיים את הרצאה המאולתרת, שנאמרה בפאתוס כה רב. תשומת ליבו נמשכה אל המילים האחרונות. המשפחה עוד היתה מקשיבה לדבריו ומהופנטת אל עיניו הלוהטות -

"גביע זהב, אמרת? אז אולי זה שלכם?" - והוא הושיט קדימה את הגביע האבוד - - -

 

יותר מזה לא היה יכול להיות.

ככה, בתזמון מושלם, כאילו היה המשחק מאורגן מראש עד לפרטים הקטנים - - -

 

הוא בסך הכל יצא עכשו מאולם ב', משמחה שהשתתף בה, ועבר משום מה (משום מה?) דרך אולם ג' שהיה ריק באותו ערב, וחבילה במקום ובתנוחה מוזרה קצת צדה את תשומת ליבו. מבט מהיר פנימה גילה חפץ יקר ערך. הוא מנסה עכשו לברר למי זה שייך - - -

אולי אחד העובדים הערביים הניח את ידו עליה, והחביא לו אותה עד שיסיים את מלאכתו, ואולי הגיעה לשם בדרכים אחרות. מי יודע? ובעצם, למי זה משנה?

לאף אחד.

ורק שאלה אחת של נכד חריף-מבט נותרה מהדהדת, בסוף - - -

 

תגידו לי, ואת הדבר הפשוט הזה לא יכולתם לעשות מיד כשהגביע נעלם? לא חבל היה  להרוס לסבא ולסבתא את כל החתונה?!