דילוג לתוכן דילוג לתפריט תפריט נגישות

ילד יהודי נופל לתהומות החטא. האמא תורמת עבור תפילה בציון רבי שמעון בל"ג בעומר, ובעיתוי מפתיע חלה תפנית מדהימה.

נעמי עומדת על יד הארונית, ומהעיניים שלה נשפך ים של דמעות. אתמול בערב היא הרגישה שהכאב מכריע אותה. היא לא יכולה יותר, לא יכולה יותר... למרות שהיא הבינה שהתוצאה של הבדיקה שהיא עומדת לערוך תוכל להכאיב לה פי שבעים ושבעה, היא לא הצליחה להמנע. 
 
כשפיני יצא מהבית לפנות ערב, היא פתחה את נרתיק התפילין שלו ותחבה פיסה של גפרור שבור בין הרצועות המגולגלות יפה. עכשו, יממה אחר כן, כשפיני עוד לא חזר מנערי הברזלים שהוא מתרועע עמם -  היא פותחת את הנרתיק. הגפרור נמצא בדיוק באותו מקום. אף אחד לא קשר את הרצועות האלה היום. אף אחד! פיני חזר באמצע הלילה וישן עד הצהריים, כמו כל יום. היא דפקה על הדלת שלו והתחננה שיקום להתפלל. הוא קם, נטל ידיים, חזר והסתגר בתוך החדר שלו, וכשיצא אמר לה שהוא התפלל. זה מה שהוא אומר כל בוקר. אמנם ביחידות, בדקות ספורות, אבל היא האמינה שהוא מתפלל, ועוד יותר מזה האמינה שהתפילה תשמור עליו. שהתפילי ןשהוא מניח יגנו עליו. השבוע פילח אותה החשד הנורא מכל, והיא בדקה... והנה. היום בבוקר פיני לא הניח תפילין. 
'תקלטי שהבן שלך חילוני'' אומר קול אכזרי בתוכה. 'חילוני, חילוני ממש... הוא לא מברך לפני האוכל, אלא אם נראה לו שאת רואה. הוא לא שומר מצוות, את לא יכולה להיות בטוחה שאיננו אוכל טרפות, רחמנא ליצלן... ושבת – ראית בעצמך שהוא נוגע בפלאפון הארור שלו גם בשבת!'
נעמי בוכה בלי הפסקה. מכל הצרות שבעולם – הצרה הזו נראית לה הכי נוראה. היא קיבלה נשמה טהורה מהרבונו של עולם, והנשמה הזו מלוכלכת כעת בחטא. 
"את עשית כמיטב יכולתך לשמור עליו" מנסה בעלה לומר לה, כשהוא כאוב עד עמקי נפשו גם כן. "זו גזרה משמיים, בדיוק כמו כל גזרה אחרת..." אבל היא לא מסוגלת לקבל. היא מאמינה לגמרי שמחלות קשות הן גזרת שמיים, שתאונות הן גזרת שמיים, שפטירות פתאומיות – גם הן תוצאה של החלטה שמימית. אבל ילד שמתפקר, לא עלינו ולא עליכם?
היא טובלת בדמעות ואף אחד לא יכול להרגיע אותה. התיאבון שלה נעלם ואיננו, לשמחות איננה הולכת. בעצם, כמעט אינה יוצאת מהבית. כל דבר מזכיר לה את פיני. כל מבט נראה לה האשמה. הנה, הנה האמא הזו, שלא השכילה לחנך את בנה למצוות. הנה האם שבנה יצא לתרבות רעה. 
את ימיה מעבירה נעמי בין עבודתה, שאותה היא חייבת לבצע אחרת לא תהיה לה פרנסה, לבין ספר התהילים. כמעט לא מבשלת, כמעט לא מסדרת, הקניות נעשות על ידי שאר בני הבית. אי אפשר לספר לה שום דבר ולא לשתף אותה באירועים או בהתרחשויות מסעירות. 'כשהבן שלי יחזור בתשובה – תספרו לי', היא אומרת בעצב. 'אז זה יהיה לי מענין. עכשו שום דבר לא חשוב לי'. 
אבל פיני בכלל לא עושה תכניות לחזור בתשובה. מהישיבה הוא יצא מזמן, לעבודה הוא לא רוצה להכנס. החברים שלו מתהוללים כל לילה בנקודה אחרת, והוא שותף מלא. כל מה שהוא צריך זה כסף לסיגריות, לשכירת רכב ולדלק – ואת הכספים האלה הוא משיג בדרכים שמוטב לא לדבר עליהן. הוא יודע שהוא מכאיב להורים, וזה באמת כואב ומצער. אין לו מה לעשות בנידון...
 
"אין אף אחד שיוכל להשפיע עליו?" שואלת נעמי את בעלה בבכי שלוש פעמים ביום, לפחות. "מישהו שפיני יקשיב לו? ישתכנע ממנו? בטוח שיש מה לעשות. בטוח. לא יכול להיות אחרת". 
אבל בעלה כבר לא עונה. אין טעם לענות אותה תשובה בפעם המאה. בפעם האלף. הוא מושך בכתפיו ומביט למעלה, לשמיים. השם יכול הכל. ידי אנשים קצרות מהושיע. 
 
"אני יוצא לארצות הברית עם החבר שלי", מודיע פיני כשהוא קם בצהרי יום עגום במיוחד משנתו. המשחק של נטילת ידיים – תפילין – חזרה לישון כבר נגמר מזמן. אמא לא דופקת, והוא לא מציג יותר הצגות. טוב שהיא הבינה את האמת. 
 
"לארצות הברית?" נחרדת נעמי. רק זה עוד חסר לה. שם הוא יטמע לגמרי לגמרי, ואיש לא יידע... היא חשבה שכבר הגיעו למצב הכי גרוע שאפשר, מתברר שיש יותר גרוע מזה. ועם החבר שלו... יותר גרוע מגרוע. החבר הזה הוא זרע הפורענות. הוא הראשון שפיני התחבר אליו ובגללו ירד מהדרך. הוא סוחף אותו רחוק יותר ויותר למצולות החטא. אתו הוא יוצא לארצות הברית!
 
"כן, כבר קנינו כרטיסים. יש לו ידיד שנוסע עוד מעט בשליחות מטעם העבודה, והוא יעזור לנו להתמצא שם. אדם חברה'מן – חבל על הזמן. יהיה כיף אתו". נעמי רועדת כולה. "הוא לפחות מבוגר? נשוי? אחראי?"
 
"כן, נראה לי", פיני בוחן את הנסיעה בשטחיות. הוא לא מחפש אנשים מבוגרים ואחראיים. "הוא יותר מבוגר מאתנו וכבר ראה דבר או שנים בארצות הברית, ואנחנו קופצים עליו טרמפ. אדם נהדר, אבל אין לו שום מחוייבות אלינו. אנחנו לא תינוקות שמתחבאים מתחת לסינר שלו. רק נעזר בו קצת, פה ושם". 
נעמי שוקלת לדבר עם האיש ומחליטה לוותר. עלול לצמוח מזה יותר נזק מתועלת. 
למחרת פיני מספר שהאיש הציע להם לשמור את הכספים שלהם בכרטיסים בינלאומיים נטענים. הרבה יותר בטוח וחסין אפילו מפני גניבה. אם הכרטיס נגנב – הם יכולים לבטל אותו על אתר, ולקבל כרטיס אחר במקומו. נעמי לא שואלת אותו מנין יש לו כסף בכלל. הוא לא עובד ולא לומד, לא קשור לשום מסגרת. מאיפה יש לו כספים בכלל?
בהתייעצות עם בעלה היא נותנת לו אלף שקלים. "תעשה בהם דברים טובים, פיני"
היא אומרת לו וחונקת בכוח את הבכי. "זו מתנה ממני, שתהיה לך נסיעה טובה ונעימה. אבל אל תעשה בזה משהו שאני לא הייתי רוצה שתעשה". 
 
"מבין אותך, אמא, מבטיח". הוא אומר. מוסיף את זה לאלפיים שכבר יש לו, והולך לסניף הדואר הקרוב כדי לרכוש כרטיס בינלאומי נטען. 
 
"לבוא ללוות אותך לשדה התעופה?" היא שואלת באומץ אחרי יום יומיים. תאריך הנסיעה מתקרב. "אני ממש לא תינוק!" הוא מצהיר בגאווה. התכנית שלה יורדת מעל הפרק. "אני אסע ברכבת. החבר שלי מגיע בטוסטוס שלו, הוא משאיר אותו בחניה שם עד שנחזור. לאיש שאנחנו מתלווים אליו – יש רכב. זה כל כך מצחיק. שלושה יוצאים ביחד, כל אחד מגיע בדרך אחרת". היא לא מבינה מה מצחיק בזה, וגם לא בכל בדיחה אחרת. עצוב לה. הכי עצוב בעולם. 
כשפיני לוקח את הטרול שלו ויוצא (למה, למען השם, הוא צריך לקנות מזוודה עם ציור נורא כזה שמודפס עליה? ולמה הוא מוכרח ללבוש דווקא את הקפוצ'ון האדום? והבית נעשה ריק פתאום, נעמי פורצת בבכי נורא ומתקשרת לקופת העיר. היא מבקשת שיתפללו על הבן שלה, פנחס בן נעמי, שיחזור בתשובה. היא מבקשת שיתפללו עליו שלא יטמע בין הגויים. 
 
כשהפקידה מנסה לברר בעדינות לאיזו תפילה היא מתכוונת, היא מגלה שנעמי מבקשת תפילה רצופה בקברו של רבי שמעון בר יוחאי, במירון, כי כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק, ואיזה דחק יותר גדול יש מאשר כשילד יהודי נופל לתהומות החטא.  הפקידה רושמת ומעבירה את השם מיד לרשימת השמות שעליהם יתפללו במירון. 
נעמי אוספת מעט תקווה מהטלפון הזה. היא לא יכולה לעשות שום דבר, ושום מדורת לג בעומר לא מענינת אותה עכשו. היא צופה באחת מהן מן החלון ונזכרת בפיני שלה, שעוד מעט ימלאו לו עשרים ואחת שנים, וגם טקס החלאקה שלו היה בל"ג בעומר. הם נסעו אז למירון והשמחה היתה עצומה כל כך. מי תאר לעצמו ששמונה עשרה שנים אחר כך היא תעמוד ותבכה בחלון? 
ארבע שעות אחר כך פיני מתקשר. בדרך לשדה התעופה התהפך הטוסטוס עם החבר, הוא הועף לצד הדרך ונחבט כהוגן. למטוס יעלו פיני והמלווה שלו בלבד. חלק מהטעם בטיול התפוגג לו. היא שומעת על זה דקה לפני שהם עולים למטוס, והיא לא מצליחה להצטער. החבר ההוא הוא פגע-רע. מוטב שהוא לא יהיה ליד הבן שלה. 
 
אבל בהמשך מתברר שפגע-רע יכול להזיק גם אם הוא לא נמצא לידו...
 
כשהמטוס נוחת בארצות הברית ופיני רוצה לקנות לעצמו דבר מה בכרטיס הבינלאומי הנטען שלו – מתברר שהכרטיס ריק. ריק? הוא כמעט מתעלף. אין לו גרוש חוץ מהכרטיס הזה? כמה פרוטות בודדות שיושבות בארנק. איך זה יתכן שהכרטיס ריק? הוא בטוח שמשהו השתבש בהטענה. בלית ברירה, הוא הולך יחד עם המלווה המבוגר למקום שבו הוא מתארח. ברגע הכושר הראשון הוא מתקשר הביתה, ומבקש מאמא ליצור קשר טלפוני עם דואר ישראל, ולבקש שיעדכנו את הכרטיס שלו מחדש, בתוספת פיצויים על עגמת הנפש שגרמו לו. היא מתקשרת, יושבת שעה תמימה בהמתנה למוקדנית, ולתדהמתם העצומה אז מתברר כי בעזרת הכרטיס הזה בוצעה רכישה של מוצרי חשמל יומיים קודם...
המלוה המבוגר לא מצליח להתאפק. "זה החבר שלך..." הוא אומר לפיני, שבקושי מצליח להחזיק מעמד. "החבר שלך התפאר בפני שהוא הצליח לפלח ממך את הכרטיס, לקנות בו כמה מציאות ולהחזיר לך חזרה לכיס בלי שתשים לב. זוכר שהייתם יחד בקניון יום לפני הטיסה? זה היה אז. אבל הייתי בטוח שהוא לקח כמה שקלים בשביל האקש'ן, לא חשבתי שהוא השאיר אותך מגולח ככה". 
פיני מרגיש שעולמו חשך עליו. החבר שלו! החבר הטוב שלו!! זה פשוט לא ייאמן. החבר שלו שדד אותו! ואם לא שהוא נפגע בתאונה ולא עלה על המטוס – הוא לא היה יודע מזה לעולם. הוא הרי לא היה נותן לו להתקשר הביתה ולבקש עזרה, אלא היה 'מוכר' לו סיפורים אחרים...
 
"חוץ מזה, אם כבר, החבר שלך לא סתם רצה אותך פה". האיש, מרוגז מאד על הטרמפיסט שצירפו לו בלי שהתכונן, כבר פותח את כל הקלפים. "הוא תכנן להפיל אותך עמוק בבוץ..." פיני שומע ושערותיו סומרות. אם לא שארעו פה מהלכים מעל הטבע, הוא עוד היה מוצא את עצמו בבית הכלא האמריקני, לבדו, בלי שום עזרה ושום קשרים, מי יודע לכמה זמן...
הוא שוב מתקשר הביתה, מרגיש כמו תינוק, אבל אין לו שום ברירה. הוא מתקשר ובוכה ונעמי שומעת והלב שלה יוצא. אמא היא אמא... הם מעבירים לו כסף לחו"ל ופיני קונה כרטיס לכיון ההפוך, וחוזר הביתה ישר לזרועותיהם המושטות של אבא ואמא. 
 
"הספיק לי... הספיק לי לכל החיים", הוא אומר בדמעות. "ירדתי מהדרך וקיבלתי את עונשי. אין אמון בחברים כאלה, אין אמון באף אדם שלא שומר תורה. גם האיש הזה  -הוא הועיל לי מאד כשסיפר את כל התככים. אבל למה הוא בגד באמון של פיני וסיפר לי את זה? סתם כי כעס עליו... פחד שאני אקח ממנו כסף לאוכל ולשינה. אלו לא אנשים.. אני לא רוצה אותם יותר, לא רוצה שום קשר אתם, לעולם". 
נעמי לא מעזה להאמין. 
בבוקר פיני קם מוקדם, מוציא חולצה לבנה מהארון ומחפש את התפילין שלו. "אני מתבייש ללכת לבית הכנסת הרגיל, אלך לשטיבל" הוא אומר לנעמי, שחוששת שעוד רגע הלב שלה יקפוץ החוצה. כשהוא חוזר, רציני וחושב, הוא מנסה לדון עם בעלה ואתה לאיזו מסגרת לנסות להכנס. 
 
"בסוף אני אביא לך נחת, אל תדאגי", הוא אומר לנעמי ששוב בוכה בלי הפסקה, הפעם מסיבה אחרת. "זה יקח לי קצת זמן, כבר שכחתי איך נראה דף גמרא מבפנים. ככה אף אחד לא יקבל אותי לשום מקום. אבל אני אחזור מהר. מבטיח לך שאחזור מהר". 
וכשהוא הולך עם בעלה לבית המדרש, ללמוד, היא מתקשרת לקופת העיר ואת הבכיות שלה אפשר לשמוע בכל הקומה. "זה בזכות רבי שמעון, זה בזכות "קופת העיר"", היא בקושי מצליחה להוציא מילים. "לקח את הבן שלי מתוך החטא והחזיר לי אותו - - -  אני לא יודעת איך להודות. יש לכם גם תפילת הודיה שמה, במערה של רבי שמעון?"