דילוג לתוכן דילוג לתפריט תפריט נגישות

גב' ג' נסעה לליז'ענסק בפולין לציונו של הרבי רבי אלימלך זיע"א לא פשוטה היא הזכות הזו, לפקוד את קברו של בעל ה'נועם אלימלך' ביום היארצהייט, כ"א באדר. "הרבי הבטיח שמי שיתפלל על קברו לא יעזוב את העולם בלא חטא" – ומי אינו רוצה הבטחה שכזו? אבל בדרך למטוס היא מגלה שהתיק שלה נעלם!

ליז'ענסק.

טוהר פרוש על הכל, מגדה אל גדה, מאופק אל אופק.

קר מאוד, ושלג נערם בפתחי הבתים ועל צמרות העצים. אבל בתוך הלב נושבת רוח אחרת, רוח של התעלות והתחברות, של הזדככות והתקדשות.

העיירה הקטנה מלאה יהודים. מכל הסוגים, בכל סוגי התלבושות. פני כולם למקום אחד: ציונו של הרבי רבי אלימלך זיע"א. ההתרגשות שמה מחנק בגרון, הידיים רוטטות קמעא והלב דופק, דופק. לא פשוטה היא הזכות הזו, לפקוד את קברו של בעל ה'נועם אלימלך' ביום היארצהייט, כ"א באדר. "הרבי הבטיח שמי שיתפלל על קברו לא יעזוב את העולם בלא חטא" – ומי אינו רוצה הבטחה שכזו? גם סיפורי הישועות ממלאים את המקום בהילה של זוהר. כמעט לכל אחד יש משהו לספר. או אישי ממש, או ששמע מאחרים. ישועות מופלאות, הנפש מתפעמת.

גם גב' ג' היתה שם. באה עם מועקה גדולה, רבוצה כמו שק על הכתפיים השחות. בכתה על יד הציון כמו שלא בכתה מימיה, ויצאה אחרת, מאוששת. רגליה קלות, בטחונה בהשם עז מתמיד, ושלווה פנימית נחה עליה. הלב נפתח, הדברים יצאו כמות שהם, מכאיבים בצערם, פוצעים בעצבונם. אבל זהו. נדמה כי הכל כבר נחלת העבר. מכאן יכול להיות רק טוב יותר. המשא עבר מכתפיה הדלות אל אדון הכל - - -

עכשו חיפשה מקום להתאושש קצת. לטעום משהו להשיב את הנפש, לנוח קצת לפני הנסיעה חזרה אל נמל התעופה הזמני, אל הטיסות המיוחדות שהביאו הנה את המון האדם, ויאספוהו מכאן עם רדת הערב.

חדר האוכל לנשים היה מסביר פנים. נשים עבדו שם בהתנדבות מלאה, מגישות במאור פנים משקאות חמים וקרים, מנת מרק ותוספות כאלה ואחרות. בשפע, ברוחב לב, באוירה נינוחה ומכבדת. היא התיישבה ליד שלחן צדדי, מתענגת על ההפוגה, על החמימות ששררה במקום לאחר הקור המקפיא שבחוץ. נשים באו ויצאו, יושבות לרגע שתיים, טועמות, בדרכן אל אוהל-התפילה או ממנו. התרגשות על כל פנים, טוהר בלבבות. היא יכלה לקרוא עקבות של דמעות בעיני אלו היושבות מסביבה, כשם שיכלו אלו לקרוא זאת בפניה. כולן אחיות.

השעה התאחרה. מבט חטוף השעון הבהיר לה כי  כדאי שתזדרז. נטלה במהירות את חפציה ויצאה, מודה לעובדות במקום על מסירותן.

האוטובוס היוצא אל שדה התעופה היה מלא כמעט לגמרי. עלתה מאחור, מפלסת דרכה אל מקום פנוי. עשרים דקות נסיעה, ואחר כן – הטיסה. בעזרת השם, עוד כמה שעות תהיה כבר בארץ ישראל.

האוטובוס חצה את המרחבים המושלגים, והיא התמכרה להרהוריה. השלווה שנחה עליה היתה טובה כל כך, חמימה כל כך. רוח חדשה של תקווה ופיוס. דמעה נקווית בקצה העין.

טישו.

בהסח הדעת היא מפשפשת בתיקים המונחים על ברכיה, רוצה לשלוף מהכיס הקדמי את חפיסת הטישו שלה. אין תיק.

בבהלה מרימה את התיק האחר, מנסה לראות אולי תחבה את תיק הצד שלה לתוכו – אבל לא. הוא איננו. חיפוש נמרץ על הרצפה שלידה, לצידה, במעברים – אין תיק.

מה קרה? מה אבד? הנשים מסביב היו מלאות נכונות לעזור. תוך רגעים אחדים הפכו את האוטובוס על פיו, העבירו את המידע גם לד הגברי וחיפושים דומים נערכו אף שם – אין. אין על מה לדבר. התיק לא עלה לאוטובוס, והוא לא יוכל לרדת ממנו.

"יש שם דברים חשובים?" מתענינות נשים לצידה בהבעת השתתפות ותמיכה.

"מה יש שם? יש ארנק מלא במסמכים ובתעודות, יש אלף וחמש מאות דולר, ויש דרכון וכרטיס טיסה - - -מה אני עושה בלי כל אלו עכשו?"

"היית באיזה מקום חוץ מאשר באוהל?"

"כן, נכנסתי לכמה דקות אל חדר האוכל. אולי השארתי את זה שם". היא זוכרת בבודאות שאספה את חפציה, שלקחה גם אותו. אבל אולי הוא נשמט ממנה? מי יודע?

טלפונים בהולים. באוטובוס יש כמה טיפוסים חברה'מנים שיש להם את המספרים של כל העולם. "מישהו הולך עכשו לבקש שיחפשו באוהל התפילה של הנשים" מודיע מאן דהו. "איך נראה התיק? יש איזה פרט מזהה?"  - היא מוסרת כמה פרטים שיהוו סימן וודאי.

"עוד רגע יענו לי תשובה מחדר האוכל". הוא מודיע מקץ רגע.

האוטובוס כבר הגיע אל שדה התעופה, אבל הנוסעים אינם ממהרים לצאת. מה תעשה אישה ללא כרטיס הטיסה שלה? ללא דרכון? איפה תישאר עד שיסדירו מסמכים חדשים? ישראל "ערבים" זה בזה, והלב אינו נותן להפקיר אותה ככה, חסרת אונים.

מישהו יוצא לדבר עם האחראי על הטיסות. אנשים אינם מביטים בשעוניהם, בכוונה תחילה. איש אינו רוצה להראות לחוץ או טרוד, ולהעלות את מפלס המתח הגבוה בלאו הכי. יהודים רגישים הם לזולתם. רגישים. לא רק באמירות, גם בתנועות.

גב' ג' יושבת שם, רועדת. היא לא מעזה לחשוב מה יהיה ברגע הבא, כאשר שכניה למסע יעלו על הטיסה ויצאו לדרך. להשאר בפולין, בליז'ענסק שתתרוקן מיהודים, עד אשר יסדרו לה מסמכים זמניים – זה לא נשמע מעודד. ממש ממש לא.

"הטיסה תתעכב קצת", חוזר האיש. "הוא אומר שעד שעה וחצי  -הם יכולים להתעכב. מעבר לזה ישתבשו כבר כל סדרי הטיסות. במשך השעה הזו חייבים לאתר את התיק".

אבל מן האוהל חוזרת תשובה שלילית, וגם בחדר האוכל אינם מוצאים שום תיק שעונה על התיאור הזה. שוב מחפשים באוטובוס – אין. אין תיק.

קשה למצוא מילים לומר לה, לגברת ג'. קשה שלא לומר שום דבר. אף אחת לא היתה רוצה להיות במקומה - - - לבדה היא כאן, בלי בעלה וילדיה.

 

כשהתשובות היו שליליות כולן, והתשעון התקדם לכיוון השעה וחצי האמורה, והאנשים הרגישו שבלית ברירה – הם יהיו מוכרחים לקום ולצאת, אמר אחד:

"יהודים, אחים עושים מה שאפשר! עוד לא תרמנו ל"קופת העיר", אז עוד אי אפשר להגיד שעשינו כל מה שאפשר - - -  אני מציע שכל אחד מאיתנו יתחייב עכשו על ח"י שקלים ל"קופת העיר", והשם יעזור!"

אנשים הנהנו בהסכמה. חלקם פשפשו בארנקיהם, חלקם הרימו טלפון וחייגו לקופה, כדי לתרום בכרטיס האשראי. אחד הנמרצים שבחבורה שלף שקית ניילון גדולה ועבר מושב אחר מושב, לאסוף את הכסף.

עוד שניים, עוד שניים, עוד שניים. השקית מתמלאה והולכת. שטרות, מטבעות, מכניסים כסף גדול ומוציאים כסף קטן, כעודף.

הוא מסיים את חצי האוטובוס המאוכלס בגברים ואישה קמה ומתחילה לעבור בין הנשים. שקט באוטובוס. מין דממת ציפיה, דריכות עולה וגוברת.

הם הרי יודעים שהתיק לא נמצא בחדר האוהל, וגם באוהל התפילה איננו. הם הרי יודעים השטיסה יוצאת תכף לדרך, ולא יהיה מנוס אלא להשאיר את האישה כאן, עם מסמכיה החסרים. הם הרי יודעים הכל - - -

הגביה עוד רגע קט מסתיימת. האישה האחרונה עוד מאתרת בארנקה את השקל השמונה עשר.

צלצול פלאפון רם קורע את השקט.

"מה, באמת? איפה?  אני לא מאמין, אני לא מאמין!!! בטח, שיריצו את זה לפה, יחכו לו, יחכו לו, מה השאלה!!!"

והוא סוגר את המכשיר ואומר בקול רם, בקול שהבעות הפליאה, השתאות, תדהמה, אי אמון מתערבבות בתוכו: "איזה גוי אחד בא הרגע להחזיר את התיק.... הוא מצא אותו ברחוב, קרוב למקום שעלינו לאוטובוס - - - - הם בדקו את התכולה, יש את הארנק עם המסמכים, יש את כרטיס הטיסה והדרכון, וגם הדולרים נמצאים!"