דילוג לתוכן דילוג לתפריט תפריט נגישות

לא לכבודי ולא לכבוד בית אבא

הם כל שנה נוסעים לנופש והתרגעות לנופים הקסומים בשוויץ "ארבעת הימים האלה עושים לבריאות של אמא מה ששום תרופה ושום רופא אינו עושה", אבל השנה - השנה משהו השתבש...

הגשם הוסיף לרדת בעוז. בלי הפוגה, כאילו אינו מתכוון להיגמר אי פעם.  בתוך המכונית הקטנה הצטופפו ארבעה, ולא ידעו את נפשם.

"נתארגן לבלות את הלילה ככה?"  - שאל הבן, רטוב עד לשד עצמותיו ומרעיד מקור. אביו הניד בראשו לשלילה. "אמא צריכה את התרופות שלה, של הלב, אתה יודע". הוא ידע. "וחוץ מזה, אחרי טיסה לא קלה, והעברת חפצים וכל השאר  -אנחנו זקוקים לשנת לילה מסודרת. כבר עברנו את הגיל".

ושוב ניתלו העינים בחלונות שהחושך הסמיך נשקף מהן, מנסות להבליח לתוך האפלה ולמצוא דרך. אבל דרך לא היתה.

לפני שעות אחדות הם נחתו בשויץ. "חופשת חורף", כמו שהם אהבו לכנות את ההפוגה הקצרה הזו, באמצע החיים, באמצע השנה. ההורים היו לא צעירים ולא בריאים, בעיקר האם, והבן הנשוי לקח אותם מדי שנה בשנה לכמה ימים של נופש והתרגעות לנופים הקסומים של העולם. "ארבעת הימים האלה עושים לבריאות של אמא מה ששום תרופה ושום רופא אינו עושה", היה האב אומר בהכרת הטוב עצומה לבנו. "אני יודע שזה לא קל לך, אני יודע שזו טרחה לא קטנה, ואשתך צריכה להתמודד עם הבית ועם הכל. אבל אם היית יודע כמה אמא ואני מחכים לזה, וכמה זמן עוד חיים בכוח הימים האלה – היית יודע שהנסיעה הזו היא הכיבוד הורים הכי גדול שאתה יכול לעשות".

והבן היה ממשיך במסורת. לוקח אותם מדי שנה בשנה, מארגן להם דירה טובה הצופה לנוף מרהיב, טיולים מתאימים לכוחם וליכולתם, מקומות כשרים וטובים לאכול ולבקר. בסך הכל ארבעה ימים, אבל ארבעה ימים שנותנים המון כוח.

והשנה – השנה משהו השתבש.

אולי היתה זו שגיאה לנחות בלילה. הם תכננו את המסע כך, כדי לישון ולהחליף כוח כבר בשויץ, ו'להרויח' את יום המחר רגועים ונינוחים. הגשם השוטף שקידם את פניהם הכביד קצת על ההתארגנות ועל מצב הרוח, אולם הרכב ששכרו מראש המתין להם, והם עשו את דרכם בזהירות אל בית המלון, שם, כפי שסוכם, ימתין להם המפתח לדירה אותה שכרו. בית המלון פתוח 24 שעות ביממה, והמפתח יהיה שמור בקבלה. לכאורה – אין בעיות.

אבל רק לכאורה. המפתח אכן חיכה שם. אבל השוער הביט שוב ושוב בפתק עם הכתובת, ומשך בכתפיו. "הבית הזה נמצא באיזה אזור מרוחק. איני יודע. אף פעם לא הייתי שם". הוא לא ידע להדריך אותם איך להגיע לדירה ששכרו. הם הביטו במפות וראו את האזור, אבל חוץ מכיוון מעורפל היה קשה לראות במפה דברים ברורים, כשהאזורים היו כה סמוכים ודומים זה לזה.

"אתה יודע מה?"  - הבן העלה רעיון מבריק. "תזמין לי מונית, אנחנו ניסע אחריה!".

אבל הרעיון המבריק לא יכול היה לצאת לפועל. נהגי המוניות, בעיירה הקטנה והמרוחקת שכל תושביה הם 'ייקים' המקדימים לעלות על יצועם – לא הגיבו לטלפונים. תחנת המוניות היחידה במקום היתה סגורה זה מכבר. לא היתה זו עונת תיירות, ואורח החיים של התושבים היה קפדני ושמרני. לאיש לא היתה סיבה לעבוד כנהג מונית במשמרת לילה.

"טוב, אנחנו נצא ונחפש קצת", אמר הבן. מודאג. הגשם בחוץ והאפלה הסמיכה – כמעט לא היו פנסי רחוב – לא יקלו עליו את המלאכה.

המכונית נסעה ברחובות החשוכים, כשפנסיה מפלסים דרך בתוך השלוליות. עוד רחוב ועוד אחד, ועוד אחד. שוב ושוב אותם רחובות. "אנחנו נוסעים במעגלים", העירה האם. הבן הרחיק הלאה.  מדי פעם יצא להציץ בשמות הרחובות המוטבעים על הבתים, אבל לא הרחוב המבוקש וגם לא שכניו נמצאו.

"אולי ניגש לבית מלון נוסף? אולי השוער שם כן יידע להדריך אותנו?", הם ניסו. זו היתה נראית האופציה האחרונה. הם איתרו במפה את בית המלון השני, והגיעו אליו. השער היה סגור והשוער נראה דרך החלון, ישן במנוחה.

הצלצולים העצבניים העירו אותו בבהלה. הוא קפץ וזינק החוצה, לתוך הגשם. במילים קצרות סיפר הבן את המצוקה. האב והאם, וגם הנכד שהצטרף למסע, נשארו להמתין ברכב.

השוער דווקא כן ידע איפה נמצא הרחוב המהולל. הוא נטל פיסת נייר וצייר את המקום באופן ברור, והבן נשם לרווחה.

"סליחה שהערנו אותך", הוא התנצל בחוסר נעימות. "אתה מבין, ההורים שלי לא צעירים, ואמא שלי חולת לב. התרופות שלה במזוודות ובגלל הגשם אני אפילו לא יכול לחפש שם...". השוער היה אדיב ונינוח, והבן יצא ברגליים קלות.

ולא עלה בדעתו כמה ארוכה עוד הדרך המחכה להם...

 

הנסיעה היתה עכשו קצרה וחלקה. המפה היתה לפניו על ההגה, והוא ניווט את הדרך בין הכבישים המתפתלים. עבר באותם רחובות שסקר קודם שוב ושוב, אבל הפעם לא החמיץ את הפניה הקטנה – והחשובה. הפעם הם הגיעו לרחוב, ובאנחת רווחה גילו את השלט הקטן נושא את שמו.

"סוף סוף נצא מהרכב הקטן הזה". אמרה האם, שלא דברה הרבה עד אז. "כל עצמותי אומרות כבר שירה".

"באיזה מספר אנחנו, אבא?" התעניין הנכד.

"ארבע". הוא איתר בקלות את מספר שתיים, והתכונן להחנות את הרכב במפרץ החניה הבא.

"אבא, אבל כאן זה שש!" הנכד היה עירני מכולם. הבן הרים את המבט וכיווץ את מצחו. אכן – שש. איפה בית מספר ארבע?

הרחוב היה צר וחשוך, והבתים מפוזרים בו בערבוביה. הוא שב ויצא לתוך הגשם, מאמץ את עיניו וסוקר את מספרי הבתים. כל דירה – בית בפני עצמו, מוקף צמחיה עבותה. קולות נביחות כלבים נשמעו ברקע. "מקוה שלא אפתח את השער הלא נכון", הוא חשב לעצמו באי נוחות גוברת. "אבל זהו, מוכרחים להגיע כבר. איזה מרוץ מכשולים!". הוא מצא את 1, 3, 5, 9. 13. הוא מצא גם את 2, 6, 10, 12, 16. אבל 4 לא היה בשום מקום. פשוט לא היה. הוא צעד במעלה הרחוב ובמורדו, מן הרכב קדימה וחזור, הגשם מרטיב אותו עד לשד העצמות למרות המטריה שהחזיק.

מדי פעם הוא חזר לרכב, מעדכן את הוריו בתוצאות העגומות של החיפושים, נכנס לכמה דקות להתחמם ויוצא שנית.

"זה הרי מוכרח להיות במקום כלשהו!" -  הם אמרו לעצמם שוב ושוב. המספרים האחרים נמצאים, וגם זה יהיה. הרי לא יעלה על הדעת שמסרו לנו מפתח לדירה שאינה קיימת!". אבל ההגיון לא עזר להם עכשו. לגמרי לא.

בשלב כלשהו, מתוך יאוש וחוסר אונים, החל הבן לנסות ללחוץ על כל הדלתות שמצא, בלי קשר למספריהן. "או שיפתח מישהו ויגיד לי איפה היא הדירה הזו שאנחנו מחפשים, או שיזמינו עלינו משטרה – שיהיה כך! שיבואו השוטרים ויעזרו הם!" -  אבל למרבה הפלא, איש לא התעורר. אפילו תקוות השוא הזו התאיידה בגשם.

הרגשתה של האם כבדה והלכה, וגם האב החל לחוש ברע. הבן נעשה לחוץ יותר ויותר. הדממה ששרתה על הכל מסביב היתה עמוקה ואפלה, ורק קולו של הגשם, שלא פסק אפילו לרגע אחד, הוסיף להשמע. הם נזהרו לא להקים רעש. לפני בואם קיבלו הדרכה על אופי המקום ותושביו. גויים כולם, בחלקם אנטישמיים. "אל תעשו בעיות", אמר להם המתווך. "שום דבר שיניב חילול השם, שום פעולה צברית קולנית. תהיו מתורבתים, תתנהגו בנימוס. כולם שם שויצרים גאים, ייקים באופיים. תכבדו אותם ואל תפריעו את מנוחתם". האזהרות היו מיותרות למדי, שכן הם לא באו עם ילדים קטנים, ולא היו קולניים או מחוספסים בטבעם, אבל אם עלתה עכשו מחשבה לנסות לדפוק באחת הדלתות – היא נמוגה מיד. כולם ישנים מזמן, מזמן.

"אני יוצא לנסיון אחרון", אמר הבן, לחוץ בעליל, רטוב ועייף עד התמוטטות. כמה ריצות רץ היום? כמה טרחות טרח וכמה יגיעות יגע? יש גבול גם למידת הכוח והסבלנות שלו. אם לא ימצאו – הוא לא יודע מה לעשות, אבל לשוטט הלאה בגשם, שוב ושוב ושוב – זו בוודאי אינה תכלית. "אתם יודעים מה? אני תורם 100 שקל ל"קופת העיר". אם לא יועיל – לא יזיק".

והוא יצא שנית. עובר שוב דלת אחר דלת, מאמץ את עיניו וקורא בחשיכה את המספרים. 2, 6, 8 – אין ארבע! 3, 5, 7 – אין ארבע!!!

פתאום נדלק אור באחד החלונות, וגבר לבוש פיז'גמה חורפית משובצת הציץ מתוך הבית. "מה קרה?" - הוא שאל בשויצרית.

"אנחנו לא מוצאים את בית מספר ארבע". ענה הבן באנגלית.

"חכה רגע". הוי, השם. האם מהבן אדם הזה תצמח ישועתם? האם הוא התעורר מהשינה? טוב שהוא לא כועס.

הדלת נפתחה. הגבר עמד שם, יחף. מפוג'ם.

"מה הבעיה?"

"אנחנו לא מוצאים את בית מספר ארבע! עברתי על כל הבתים ברחוב, ואין אותו! יש כאן ברכב את הורי, אנשים מבוגרים ולא בריאים, הם רוצים לישון, צריכים את התרופות שלהם". הלחץ והמצוקה דיברו במקומו. הגוי משך בכתפיו. "בית ארבע לא נמצא? זה לא יכול להיות! אני גר כאן כבר שנים, אף פעם לא שמעתי את הבדיחה הזו". הוא סימן תנועה של 'רגע' וסגר את הדלת. הבן המתין בחוץ. תמה.

אחרי דקות אחדות שבה הדלת ונפתחה. האיש היה לבוש בבגדים, נעול במגפים וחנוט במעיל חורף עבה. בידיו היו מטריה ופנס. "קדימה", אמר לבן הלום התדהמה. "בוא נמצא את בית ארבע".

"אבל לא נעים לי!"  - ניסה הבן, נואש. "גשם חזק בחוץ. רק תגיד לי איפה זה יכול להיות!"

"זה יכול להיות בכל מקום. בוא נראה איפה זה באמת, לא איפה זה יכול להיות". האיש לא התייחס לחוסר הנעימות שלו. הוא יצא עם המטריה, מאיר בפנס על כל בית שהם עוברים דרכו.

"מוזר, הייתי אומר", הוא מלמל לעצמו. "אבל אם זה לא על הכביש הראשי, זה יהיה על השביל הצדדי!". בתוך החושך הוא פילס לעצמו מעבר בשביל צר, דקיק-כמעט, שהתפתל בין העצים. הבן פער עיניו בתדהמה. עשרים פעם הוא הלך כאן, ואת השביל הזה לא ראה! השביל התפתל והלך, מוקף כולו ביער עבות, בעצים סבוכים וגבוהי קומה.

"לאן אתה לוקח אותי?" -  הוא העז לשאול אחרי כמה דקות של הליכה בתוך החושך, במה שנראה היה בחשיכה יער של ממש.

"רצית בית מספר ארבע, לא? אני לוקח אותך לאיפה שיש עוד כמה בתים ששייכים לרחוב הזה!". הם הקיפו את ההר עליו היו פזורים בתי השכונה – עד לעברו השני. בין העצים התבלטו בחשיכה כמה גגות מחודדים. הבתים היו מובלעים בתוך היער, נעלמים בין העצים. מרחוק לא היה אפשר להבחין בהם. אבל מקרוב... מקרוב הם היו ברורים ונאים. הגוי האיר בפנס - - -  בית מספר 4 היה הראשון...

"אז הנה, מצאנו אותו!" הוא אמר בתחושת רווחה. "יש ארבע. זה מה שחשוב". הוא פנה לחזור, כשהבן העייף מדדה אחריו.

עשר דקות הליכה בתוך החושך, עשר דקות חזור, והמכונית הקטנה על יושביה המודאגים נקרתה לפניו. הגוי נעלם, אפילו בלי לחכות לתודות שהוא ניסה להרעיף על ראשו.

"אבא, מצאתם?" הבן לא יכול היה להתאפק, והוציא את הראש מן החלון לתוך הגשם. "כן, מצאנו!" היסה אותו אביו. "מצאנו - - - לא תאמינו, פשוט לא תאמינו איפה. הייתי יכול לחפש את זה שנה שלמה, וגם לא למצוא. אם לא הגוי הזה שיצא מהמיטה שלו לכבודנו, התלבש, התאמץ,  ועזר לי לחפש בגשם – לא היינו מוצאים עד הבוקר".

"לא לכבודנו הוא יצא", אמר האב והתרגשות מציפה את קולו. "לא לכבודך ולא לכבוד בית אבא... לכבוד "קופת העיר" הוא יצא!"