דילוג לתוכן דילוג לתפריט תפריט נגישות

הוא רוצה להתקבל לכולל בירושלים אבל הסיכוים הם אפסיים, יש עשרות אברכים שמחכים בתור, עד היום הוא מזכיר מידי פעם לראש הכולל מידי פעם, אבל אין מה לדבר הם לא מכניסים חדשים...

"אין לנו במה לגמור את החודש". המחברת היתה פתוחה על השלחן, והיא שרבטה עליה בחוסר אונים. "כל סכום שהיה צריך להכנס – כבר נכנס. לא היתה שום הוצאה חריגה, קנינו הכל בחיסכון קפדני. יש לי רישום מלא של כל אגורה שהוצאתי. אבל בשבוע הבא צריכים לצאת מהחשבון שתי הוראות קבע של החיידר והגן, והחשבון כמעט ריק. יש עוד עשרה ימים עד שתקבל מן הכולל, החנווני ירשום עד אז, וגם במכירת הטיטולים אפשר לקנות בהקפה. אבל להוראות הקבע אין פתרון. פשוט אין פתרון".

"את יודעת שיד השם אינה קצרה לעולם. נכון?"

"אני יודעת. כשאני מכינה שבת אני אומרת לעצמי: לוו עלי ואני פורע. הוצאות תלמוד תורה בעצם הן גם לא שלנו ונקבל עליהן החזר. אבל בינתיים -  בינתיים מישהו צריך לשלם אותן".

"בעל החוב יפרע את חובו". הוא המהם איזו מנגינה לא מוכרת, ותלש בבלי דעת שערה אחת מזקנו.

"אז בסדר?" -  היא קמה, מתאמצת להסתיר את דמעותיה. "אני יכולה להיות רגועה בקשר לזה? פשוט להסיר את זה מהכתפיים שלי?"

"בעצם כן, אם היינו במדרגה מספיק גבוהה". הוא המהם שוב. "אבל מאחר שאנחנו לא, תנסי לשים שוב מודעה במקומון. אולי בכל זאת תשיגי איזו עבודה חלקית".  

שבוע עבר. הוא לקח הלוואה קטנה מגמ"ח שכונתי כדי להכניס לחשבון, והם ציפו לראות מה תניב המודעה. במצב הכלכלי הכל כך קשה של היום – אין הרבה סיכויים. ובכל זאת, בכל זאת. אולי.

טלפון אחד ויחיד הגיע כתגובה למודעה. "אחד זה מספיק, אם הוא הנכון", היא ניסתה לומר לעצמה, חסה על ארבעים השקלים שהקדישה עבור הפרסום. אחרי שיחת טלפון ארוכה וענינית קבעו לה ראיון עבודה, וטרחו לומר שהיא אחת מבין כמה מועמדות.

הוא אמר פרק תהילים, היא אמרה כמה. לחצה מטפחת נייר בין כפות ידיה המזיעות, ונכנסה בלב דופק אל המשרד הקטן, הממוקם בתוך אולם ייצור זעיר. שלושה עובדים היו שם, המון חומרי גלם, תצוגה יפהפיה של עבודות גמורות.  בעל הבית היה אדם מבוגר ועשה רושם נינוח. הוא שאל אותה פרטים על השכלתה, על חייה, על מצבה המשפחתי. הקשיב בענין לסיבה שהניעה אותה לחפש עבודה מחוץ לבית, ונראה היה לה שתשובותיה הכנות עשו עליו רושם חיובי.

"כשתכנס שיחת טלפון – תרימי, בבקשה. תאמרי שאת מזכירה, תקבעי מועד מאוחר יותר לשיחה אתי. זה יהיה המבחן". שוב הזיעו כפות ידיה. מוסיקה ערבה התנגנה באולם הייצור, הפועלים דיברו ביניהם בקולות שלוים. המקום השאיר בה תחושה חיובית.

הם דיברו על השכר ועל תנאי העבודה. השכר היה מתאים בהחלט, עם אופציה לעלות במרוצת הזמן. שעות העבודה הפתיעו אותה מאוד. "מתשע בבוקר עד חמש וחצי, פרט ליום שלישי, עד אחת, וביום שישי חופש".

"ואין הפסקת צהריים?"

"תוכלי לאכול פה. מתי שתרצי. אין שום בעיה. בכלל, המשרד יעמוד לרשותך, ורק לרשותך. הדלת אל אולם היצור נעולה, ויש לך פתח אל הרחוב. יש לך עבודה משרדית לעשות, לשמש כמזכירה, להפקיד סכומים בבנק כשאת מסיימת את שעות העבודה. מה עוד תעשי בזמנך הפנוי – לא אכפת לי. אני אגיע לכאן כל יום, אבל בעיקר אל הפועלים. לפקח על העבודה, לענות לשאלות. לא אתמהמה כאן".

"אבל יש לי שלושה ילדים קטנים... אני צריכה לקבל אותם בצהרים. לתת אוכל, להעביר לביביסטר... אפילו שעה – תהפוך את זה לאפשרי".

"אבל זה לא אפשרי". הוא היה החלטי. "שעת הצהריים היא שעה חשובה מאוד!"

צלצול טלפון קטע את השיחה.

היא הרימה בחוסר נעימות, מודעת לזה שהוא מקשיב היטב לכל מילה, ובעיקר לנימה. בהחלטה של רגע התעלמה ממנו, ודיברה כמו שנהגה תמיד. הדוברת היתה עקשנית. היא רצתה לדבר עם המנהל עכשו. הסחורה שהגיעה אליה – פגומה, היא לא רוצה לקבל אותה. הספק עומד בדלת והיא צריכה את המנהל הרגע. הרגע".

לרגע הסתחררה. לכאורה – הדבר הנבון ביותר הוא אכן להעביר את השיחה. הוא הרי נמצא לידה, וחבל לשלם פעמים את עלות המשלוח. אבל... האם אין הוא רוצה שמישהו יסיר את הטרדה מעל ראשו? האין הוא לוקח מזכירה כדי לפטור את עצמו מלהיות קשור אל המפעל יום ולילה?

היא עמדה על שלה, בנעימות ובתבונה. "לא ניתן כרגע לדבר עם המנהל, גם לא בטלפון סלולארי. אני מבינה שאת כועסת, ומניחה שהענין יסודר על הצד הטוב ביותר. לא, את תחליטי אם לשלוח את המוצר חזרה או להשאיר אותו אצלך. זוהי בחירה שלך. כשתשוחחי עם המנהל תלבנו גם את הנקודה הזו, בכל צורה שבה תחליטי לנהוג. המנהל אינו עונה לשיחות כרגע. יש עוד משהו שאת רוצה לומר לי? אזכור היטב ואעביר גם את רוח דברייך".

הוא הקשיב, בהחלט. היא הניחה את האפרכסת והלחץ חזר אליה, אבל הוא היה מרוצה. "זו היתה שמעונוביץ?" היא הופתעה. "כן. מתלוננת כרונית, אבל צרכנית קבועה. אין מה לעשות. ככה היא. ענית לה מצוין".

היא נשמה לרווחה.

עכשו נשארה רק שאלת שעות העבודה. הוא לא יכול לוותר על שעת הצהריים, היא לא יכולה להפקיר את ילדיה מחוץ לדלת. סכמו להפגש בשנית בסוף השבוע, והיא יצאה. מותשת.

"התנאים כל כך טובים, המשכורת מצוינת, המקום נוח... אין עם זה שום בעיות. משרד אישי ופרטי, אין לי קשר עם אף אחד, עבודה שמתאימה לי – מה יכול להיות יותר טוב מזה?". הוא ידע לאן תוביל השיחה, והיה מתוסכל לא פחות.

"אם היית אומר לי שהכולל בירושלים טוב לך, לא היה על מה לחשוב. אתה יודע שעם כל הקושי בזה שאתה לומד חוץ לעיר ואני לבד עם הילדים כל היום – מעולם לא דיברתי על כך מילה. התורה היא מעבר לכל. אבל אתה מתלונן כל הזמן שהחברותא יותר נעדר מאשר הוא מופיע, שקשה לך ללמוד לבד, שאם היתה לך אלטרנטיבה אחרת – היית עובר מזמן. אז אולי בכל זאת תנסה לעבור ללמוד כאן? אם תגיע בצהרים ותיקח את הילדים – אוכל לקבל את העבודה הזו בלי שום בעיה..."

"את יודעת כמה סיכויים יש לי להתקבל לכולל כאן... יש עשרות אברכים שמחכים בתור. לפני שנתיים, כשעברנו לכאן, פניתי מיד לראש הכולל וביקשתי... עד היום אני מזכיר לו את זה מדי פעם. אין על מה לדבר. הם לא מכניסים חדשים. והכולל שם, עם החסרונות שלו – הוא לפחות כולל, וממנו אנחנו חיים. אם אעזוב שם, אפילו לתקופת הנסיון שלך – כבר לא יהיה לי לאן לחזור. גם שם יש אברכים שרוצים להכנס, גם שם ראש הכולל מנסה להוריד מהמספר ומהלחץ... אותו דבר בכל מקום. ומה נעשה אם העבודה שלך לא תחזיק מעמד? ממה נחיה אז?"

"ראש הכולל שם הוא החברותא שלך... תספר לו! תתייעץ איתו!"

"בגלל שהוא החברותא שלי – בדיוק לכן הוא נעדר כל כך הרבה... הוא לא עורך מסעי תענוגות, אלא מכתת את  רגליו בארץ ומחוצה לה, מגביר לגביר. אני לא יכול לספר לו כמה מכבידות ומפריעות לי ההעדרויות שלו. תאמיני לי שהוא היה שמח להגיע סדיר..."

היא הרימה ידיים. "טוב, לא יודעת מה לומר. הייתי מציעה שננסה לתרום ל"קופת העיר", אולי בכל זאת יקרה הנס..."

את ההצעה הזו הוא דווקא קיבל. הפרישו בהתרגשות מכספם המועט, התפללו שניהם, וחיכו. עוד סוף השבוע יש הרבה זמן לניסים. אחרי שכבר היתה בראיון ועמדה במבחן, קרצה לה העבודה עוד הרבה יותר מקודם. ומשכורת נוספת – הרי חסרה להם כמו אויר לנשימה - - - יהיו ניסים? יהיו? היא התפללה על זה בשקט, בלי להכביר מילים. גם הוא התפלל. ידע לקרוא את הרגשות הרוחשים מתחת לפני השטח, חי את המצוקה בבית, את הקושי העצום לחיות עם חגורה מהודקת עד חנק, וידע שעיקר העול נופל על רעייתו. לא קל יהיה לה לקחת על עצמה התחייבות יומיומית ארוכה כזאת, ובכל זאת היא רוצה בזה. המצב הנוכחי קשה לה עוד יותר. וגם הוא קיווה לכולל טוב. כולל מסודר, עם חברותא שבא יום יום, ולא משאיר אותו חצי מהימים לבדו. גם הנסיעות מתישות. לכרואה – כל הפתרונות בבת אחת. אבל הסיכוי להתקבל לכולל במקום קטן כל כך... קטן ואפסי.

"אין דבר כזה 'סיכוי אפסי', כאשר תורמים ל"קופת העיר". הקב"ה יכול הכל, האפשרויות שלו הן בלתי מוגבלות. הצדקה פותחת לנו שערים, ואולי נקבל בזכות זה גם מה שלא מגיע לנו, מתנת חינם...". היא לא דיברה אליו, ביקשה לחזק את עצמה  -אבל הדברים היו מותאמים לאשר גם הוא חש. בדיוק.

"מחר עלי לענות תשובה - - - "

"נקדימון בן גוריון. למה נקרא שמו כך, את יודעת?"

"כן. אני יודעת". רק להתחזק. רק להעמיק את האמונה, רק להפנים את הבטחון. אולי נזכה, אולי לא נזכה. הכל ביד השם. באהבה נקבל כל מה שיגזור.

 

בלילה הגיע הטלפון. ראש הכולל המקומי מספר שאברך עזב במפתיע, יש מקום פנוי, ונראה לו שהוא – דוקא הוא – יתאים כחברותא לאברך שנשאר בודד.  הוא מזמין אותו להצטרף, מצידו, אפילו ממחר - - -