דילוג לתוכן דילוג לתפריט תפריט נגישות

ילדה בכורה נולדת להורים בני עשרים פלוס עם שפה שסועה לא מתירה להם ברירה אלא לנתח במרכז רפואי בחו"ל ע"י מנתח ספציפי אבל יומים לפני הטיסה הם קולטים שאין להם איך להסתדר בחו"ל. תרומה ל"קופת העיר" עושה את הבלתי יאומן.

"זה לא כל כך נורא כמו שאת חושבת", המיילדת הרגישה צורך לנחם את היולדת הצעירה, המתייפחת. "זה לא נעים בהתחלה, צריך ללמוד להתארגן, בגיל די צעיר עוברים ניתוח – אבל אחר כך ממשיכים בתפקוד רגיל. היא תהיה ילדה רגילה, בעזרת השם, ואפילו חמודה. השכל שלה לא נפגע, זו הבשורה הגדולה". אבל היולדת המשיכה לבכות, סרבה לתת לאמה או לחמותה להכנס, ואפילו אל בעלה לא הרימה עיניים. את התינוקת לקחו מיד לבדיקות מקיפות. כשמתגלה בעיה אחת, יש תמיד חשש שתמצאנה בעיות נוספות.

"היא עוד תשושה מהלידה, אין לה כוח לדבר עכשו", שמעה את המיילדת מסבירה לאמה ולחמותה שבחוץ. "אני חושבת שכדאי שתבואנה מחר. עוד מעט מעלים אותה למחלקה, עכשו כבר לילה, לא שעת ביקורים. מחר היא תרגיש את עצמה הרבה יותר טוב, בעזרת השם".

אבל היולדת המשיכה לבכות. בכתה בחדר התאוששות, בכתה במחלקה. הנשים האחרות שבחדר ניגשו מבוהלות אל תחנת האחיות, חוששות מהגרוע מכל.

"לא, התינוקת שלה חיה, ברוך השם", אמרה האחות. "אבל יש לה בעיה. שפה שסועה. אני אומרת לכן, כדי שתנסינה לתת לה קצת תמיכה. היא כל כך צעירה, טרם מלאו לה עשרים. אתן שתיכן מבוגרות בהרבה, מנוסות כבר. לפעמים דווקא למילים כאילו אקראיות של מישהו מהצד יש את הכוח הרב ביותר לעודד ולאושש".

אבל לא היה אל מי לדבר.

היא המשיכה לבכות גם למחרת, כאשר באו האמהות לבקר. מקור דמעותיה יבש והתחדש עם כל אורחת שבאה לבקר, ובכל פעם שנטלה ליד את בכורתה. נשים על ידה דיברו והסבירו, סיפרו בעיות כאלה שראו בעצמן איך הן נפתרו על הצד היותר טוב, אפילו דאגו להשיג לה תמונות של ילדים וילדות, חמודים וצחקניים, ששפתם תוקנה והם חזרו להיות רגילים לכל דבר.

היולדת מאנה להנחם.

"היא צעירה מאוד, הכל בא לה בבת אחת", אמרו מבינות דבר. "המעבר מנערה צעירה לכל ולאם – היה כל כך מהיר, הבעיה שנצחה עליה ללא הכנה – מבהילה אותה. יעברו יומים, יחלפו שבועיים, היא תחזור לעצמה".

היא אכן חזרה לעצמה, לאט לאט, ולא לגמרי. "עד לא נראה את עצמנו אחרי הניתוח, והכל יהיה בס"ד בסדר  -אני לא אהיה רגועה". היא שבה ואמרה לבעלה. הוא היה צעיר ונבוך לא פחות ממנה, ובתשומת הלב שהורעפה על אשתו הבוכיה איש לא הבחין בחרדתו שלו עצמו. אברך'ציק בן עשרים ואחת, ונדרש פתאום להתבגר. לא. הוא לא היה מסוגל.

חודשים אחדים חלפו. האם הצעירה למדה להאכיל את התינוקת בבקבוק מיוחד, נשמעה להוראותיהם הברורות של הרופאים, ובטחונה העצמי שב אליה אט אט. התינוקת היתה מפותחת וחכמה, עיניה ברקו כשראתה את אמה או אביה, וגרגוריה הביאו גם לביתם את אושר ההורות.

רק הניתוח, כמו ענן, ריחף על ראשם.

"ניתוח בחו"ל", אמרו המומחים. "במרכז רפואי גדול ומצליח, ודווקא אצל רופא מסוים. יש לו מומחיות עצומה בתיקון פגמים מן הסוג הזה, ובחלק הזה – לא כדאי להתפשר על פחות. ניתוח טוב יחזיר אותה בס"ד להיות רגילה, בלי זכר לבעיה.  ניתוח מאיכות ירודה יגרור אחריו מראה שונה, הכרוך בעיסקת חבילה עם דימוי עצמי נמוך, בעיות חברתיות, חוסר בטחון עצמי וקשיים נוספים".

ההורים התרוצצו לגייס את הסכום הגבוה שנדרש לצורך הנסיעה, האשפוז, והניתוח בעצמו. הם גם אלו שאספו מהזוג הצעיר והנבוך את המסמכים הדרושים, ובמשך - הכינו להם דרכון והזמינו טיסה. תכתובת מסמכים ענפה עברה מבית ההורים אל המרכז הרפואי וחזרה, נקבע מועד לניתוח, ונמצאה משפחה מארחת.   

הכל היה מוכן. הכל.

יומיים לפני הטיסה, אחרי לילות ארוכים של נדודי שינה, פרץ האב הצעיר בבכי: "אני לא יודע איך אני נוסע, בכלל", הוא אמר בדמעות לרעייתו. "אינני יודע אנגלית, כל חלוק של רופא גורם לי לבלוע את לשוני, להסמיק ולהחוויר ולגמגם. אני לא בנוי לזה, אני לא מוכשר לזה, אני חושש. דבר אחד הוא לנסוע כאם, לגונן על הבת שלך ולהיות עסוקה איתה, ודבר אחר לגמרי הוא להוביל אתכן למקום זר, כשאפילו אידיש אינני מבין, לעמוד מול רופאים ולקבל החלטות, להיות אחראי על שלומכן ועל הניתוח". הוא היה כה מודאג, כה מיוסר.

היא ערבה את הוריה.

"יומים לפני הטיסה!"  - אמר השווער, בבהלה.  "אולי היינו צריכים לחשוב בעצמנו שצריך משיהו מבוגר שילווה אתכם. שלושתכם ילדים, עדין... אבל עכשו?! איך אני משיג מישהו עם דרכון תקף, עם יכולת לעזוב הכל מהרגע להרגע, ומי בכלל אומר שיהיה לו מקום בטיסה?"

"אני לא יודע לענות תשובות", החתן היה אומלל. "אני מוכן לכל מאמץ שידרש ממני. חשוב לי שתבינו: אני לא מתעלם, אני לא מתנער מאחריות. אם היה צריך ללכת לשם ברגל – הייתי הולך... אבל לעבור מארץ לארץ בלי ידיעה מינימלית של שפה, לעמוד מול רופאים בכירים בלי יכולת להפעיל שיקול דעת  -זה נראה לי נורא. זה נראה לי לא אחראי כלפי המשפחה שלי, כלפי היקרים לי ביותר... הלוואי שהייתי יכול להרגיש אחרת, אבל עכשו זה המצב. מה אעשה?"

הבלבול, חוסר האונים, המבוכה והצער – גברו עד בלי הכיל. ההורים משני הצדדים בביתם, הזוג הצעיר עם המזוודות הארוזות. רק התינוקת המשיכה לגרגר בעליצות בעריסתה, אינה מודעת בכלל למה שמתרחש סביבה.

יומיים - - - עוד יומיים הטיסה. ומה עושים עכשו?!

 

"אני נותן מאה ש"ח ל"קופת העיר"", אמר האב הצעיר לאשתו. "לא יודע האם זה יעזור, ואיך. זו ההשתדלות שלי, ואני עושה אותה. להקב"ה דרכים רבות, והוא יכול גם לעשות ניסים".

"אתה מצפה שהשפה שלה תתחבר מעצמה היום בלילה, בלי שום ניתוח?"  - שאלה הרעיה בתדהמה, לא מאמינה למשמע אזניה. "זו תפילת שוא, אני חושבת".

"אולי, אבל לא את זה אמרתי. אמרתי שאני תורם, והשם יעשה הטוב בעיניו. אם הטוב בעיניו שניסע ככה, בלי לדעת מימיננו ומשמאלנו – ניסע ככה, ונשים על השם יהבנו. אם טוב בעיני השם שיקרה משהו אחר – יקרה משהו אחר. היד השם תקצר?"

היא הקשיבה, תמהה. משתאה. דואגת. "אולי קרה לו משהו, מסכן".  חשבה לעצמה. "מרוב פחד מן הנסיעה. אולי מה שקרה לי בלידה – קורה לו עכשו. השמים צונחים בבת אחת על הראש".

ההכנות המשיכו כרגיל, אבל אי אפשר היה שלא לחוש במה שעמד באויר.

 

למחרת, יום אחד לפני הטיסה, צלצל הטלפון.

על הקו היה המתורגמן מהמרכז הרפואי בחו"ל, עמו הם תאמו את כל הפרטים.

"הרופא שצריך לנתח את בתכם עזב היום את הארץ, בחופזה", הוא אמר. מניח לליבם ליפול, לרגע. "הוא הוזעק לרצועת עזה, בשל המלחמה המשתוללת שם. המרכז הרפואי שלנו מגיש סיוע לפלשתינאים שנפגעו במלחמה. מאחר שאתם גרים בארץ ישראל, דיברנו איתו על המקרה שלכם. הוא מסכים להגיע למרכז הרפואי בהרצליה, מקום שכבר היה בו בעבר, ולנתח שם את בתכם. זה לא רשמי, את התשלום תעבירו לו במזומן ובלי הרבה דיבורים, אבל אנחנו מייעצים לכם לקפוץ על המציאה".

הם הניחו את האפרכסת ולא ידעו את נפשם.

הרפוא הבכיר ינתח את הילדה בארץ ישראל, בהרצליה! האם זה יכול להיות נכון?! אולי זו מתיחה פרועה של אי-מי, שחש את הפחד הגדול שלהם מהטיסה ומהשהות בחו"ל?

הוא החל לצחוק, ואחרי כן לבכות, ושוב לצחוק. "את מבינה מה הולך פה?"  - הוא שאל את אשתו המבולבלת. "את מבינה? אמרתי לך שלהקב"ה יש הרבה דרכים. אבל לא עלה בדעתי שבמאה שקל שלי הוא יטיס את הרופא ישר אלינו - -  - זה מעבר לכל הגיון, זה מעל לכל הציפיות. זה פשוט טוב מכדי להיות אמיתי!"

 

היא נותחה בארץ. מיותר לציין. הניתוח עבר בהצלחה.

התרומה ל"קופת העיר" עשתה את תפקידה גם הפעם.

איך ציטט אז האב?

"היד השם תקצר?!"