דילוג לתוכן דילוג לתפריט תפריט נגישות

כמה זמן לוקח להוציא ויזה לארה"ב? ארבעה ימים? שבוע? לפעמים גם יותר! אבל מה קורה כשהוא מחליט לעשות השתדלות ולתרום 100 $ ל"קופת העיר"

"בקיץ?! חס וחלילה! חס וחלילה! לא יעלה על הדעת להוציא משפחה לאמריקה בימות הקיץ!"  - תשובתו של מרן הגראי"ל שטינמן היתה נחרצת, והותירה את תלמידו משתומם על עמדו.

"בקיץ תכננו לנסוע ב'בין הזמנים'... בחורף נצטרך להפסיד כמה ימים מן הזמן!" הוא עונה, חלושות.

"בקיץ לא שייך. אין מציאות כזו, בכלל". חוזר ראש הישיבה על דבריו. התלמיד יצא, מהורהר. כבר לפני כן שאל את מרן שליט"א לגבי נסיעה לחו"ל, לקבל אזרחות ארה"ב עבור ילדיו, אפשרות שמכילה בתוכה גם את ההבטחה הקוסמת: לקבל את ה'נטו השלילי' המפורסם, סכום כסף הגון מדי שנה עבור כל ילד, עזרה במימון הסמינר של הבנות ועוד אי – אלו הטבות. מרן הורה לו לקדם את התהליך. איש אינו יודע האם תוספת ההכנסה, אליה משוועים היום אברכי הכוללים בארץ הקודש – היא זו היושבת בבסיס השיקולים של גדול הדור, או  שמא האפשרות להעניק לילדים את האזרחות הזרה ולעשותם נתיני חוץ, אפשרות שהועילה לא מעט בימי עברה וזעם, ר"ל... על כל פנים, הוא הגיש מסמכים ושלח בקשות, ועבר את הפרוצדורה הארוכה והמתישה – כל כך מתישה – שדרושה עבור משפחה שלמה. הקיץ היה המועד הנוח ביותר מבחינתו, שכן זמן החורף היה עמוס במטלות חיוניות מכל הסוגים: אחות-אשתו נישאת בשעה טובה, בנו צריך לעבור מבחני כניסה לישיבה,  בימי החנוכה אין לו כל אפשרות להעדר מן הארץ, ולא הרבה אחרי כן ימלאו לבתו הבכירה שמונה עשרה שנים – וההזדמנות לקבל את האזרחות תפקע, מבחינתה, יחד עם ההטבות האחרות. הנסיעה תארך לפחות שבועיים ימים, ולמצוא שבועיים ריקים בתוך תכנית החורף העמוסה היה נראה כמעט בלתי אפשרי.

"ואתה חושב שאם תמצא את השבועיים שלך, מהלשכה שם בארה"ב יזמינו אותך בדיוק בזמן הזה", מחייכת אשתו. "לך, תשמע קצת מה אנשים מדברים... מגישים בקשה וזה לוקח חצי שנה, מקבלים תאריך כלשהו ומשנים את התכניות על פיו. מישהו יכול לומר להם מה לעשות? באים, עומדים בתור כמה ימים, מתייבשים כהוגן, מתחרטים אלף פעמים על כל הרעיון, ויוצאים עם התעודות. ככה זה. לך תשאל ותשמע".

והוא באמת שומע. לכאורה – כבר איחר את הרכבת. הקיץ עומד להסתיים, בקשה חדשה הוא עוד לא הגיש, רוב דרוב התאריכים בחורף – אינם אפשריים מבחינתו. בשביל מה לעבור את המסלול המייגע הזה?

"חכה, עוד לא דיברנו מילה על לקחת תשעה ילדים קטנים לטיסה כל כך ארוכה, וכמה בקבוקי פטל עוד ישפכו עלינו בדרך, וכמה הקאות נצטרך לקנח וכמה צעצועים ישברו ויגרמו ליללות, ואחר כך לרדת עם ילדים עייפים ודביקים שרק רוצים לישון ולהגיע לאיזו אכסניה לא מזוהה עם כריות לא שלנו, עם ריח אחר, והמפונקים הקטנים שלנו - - -"

"די!!!!"

"ואחר כך לעמוד בחקירה צולבת של פקידים שרק רוצים לראות אותך נכשל ויוצא בבושת פנים, ובמקרה הטוב – מגישים לך רשימת מסמכים חסרים, שגורמת לך להריץ את כל קרובי המשפחה אל הדירה ההפוכה שהשארת, לחטט לך בכל הארונות, רק כדי למצוא את המסמכים הלא נכונים ולפקסס אותם לחו"ל...". יש לה חוש הומור בריא, אין מה לומר, אבל עכשו זה לא מתאים. העסק נראה לו כבד מדי, מעייף מדי, תובעני מדי.

"מי אמר שזה במסגרת ההשתדלות שאנו מחויבים בה?" - הוא מנסה את המוצא הקל והנוח. השתדלות – מילת קסמים. אם רוצים לעשות אותה, היא מחייבת, אם לא רוצים – היא פוטרת. היא הג'וקר שנכנס יפה יפה לתוך כל חור, ומשלים את כל מה שצריך.

"נדמה לי שרבי אהרון לייב אמר לך משהו כזה, לא?". טוב. נכון. הוא בהחלט אמר להתחיל את התהליך, אבל זה נראה חסר סיכוי, חסר סיכוי לגמרי.

"אולי תצרף למכתב הבקשה שלך כמה פרוטות עבור "קופת העיר"?" - היא שואלת בנימוס, מחביאה חיוך. הוא מתפתה לענות : "לא אתרום, כדי שהם לא יענו תשובה ואתפטר מן הנסיעה הזו ועונשיה", אבל חונק את המילים. השתדלות זו השתדלות. לא תמיד היא ג'וקר. חבל.

שיחת טלפון אל אחיו, המתכנן אותו מסע בדיוק, מגלה כי אחיו משלים כעת הגשת בקשה חדשה. אין ברירה. הוא מרגיש שמאיצים בו מכל הכיוונים... מסיים לארוז במעטפה את כל המסמכים, מעתיק בדייקנות את הכתובת וניגש לדואר. בדרך, הוא משלשל שטר של 100$ לקופה של "קופת העיר" המותקנת בתחנת האוטובוס. "שיהיה לטובה" – הוא לוחש, ומקווה בכל ליבו שאכן כך יהיה. לנסוע? לא לנסוע? להשם פתרונים. אם זו טובה עבורו, יהי רצון שיעלו הענינים יפה.

בדרך חזור הוא פוגש ידיד ששומע ממנו את כל הסיפור וצוחק צחוק גדול. "עכשו שלחת, ואתה רוצה לנסוע עוד לפני חנוכה? תגיד לי, סבתא שלך היא מנהלת הלשכה שם? מה אתה חושב, שכל פקידי הממלכה יעמוד הכן לחכות למכתב הבקשה של הוד מלכותך, ואחרי כן יזיזו הצידה את כל הבקשות האחרות, ויפנו לך את התאריכים שבדיוק פנויים לך?"  - הוא מסמיק קצת, בולע גוש מריר ואומר בשלוה הרבה ביותר שהוא מצליח לגייס:  "עשיתי השתדלות, תרמתי ל"קופת העיר", מה יקרה מזה – אני לא יודע וזה לא חשוב". הידיד טופח על שכמו עד שהוא מתקפל, כמעט, ומציע לו להתערב על 100$ שהבת הבכורה תפסיד את האזרחות - - - -

הוא לא מתערב. אין דרכו בכך. הולך הביתה ברגלים כבדות קצת, ומנסה לשכוח מכל הענין. עד שמחצית השנה תחלוף והמכתב יגיע, כבר בין כה יהיה מאוחר מדי.

אחרי שלושה שבועות, ממתינה לו מעטפה בתיבת הדואר.

הוא קורע אותה בחוסר סבלנות, רק כדי לראות את התאריך הבלתי רלוונטי.

תאריך לועזי. משהו לא נראה מתאים. רגע, באיזה חודש אנחנו עכשו? ולמתי ההזמנה? כן, הוא קורא נכון - - -  עוד שבועיים וחצי!!!

הוא רץ הביתה ומסתכל בלוח – החתונה מימין, הבחינות משמאל, חנוכה עוד רחוק, היומולדת מעבר לשער – התאריך הכי טוב שיכול להיות...

טלפון מהיר לסוכן נסיעות, דיווח מידי לכל המשפחה, ועוד מעט מתחילים כבר לארוז את בקבוקי הפטל ושקיות ההקאה.

 

"אצל החברה שלי זה לקח ארבעה ימים. ארבעה ימים שהם באו בבוקר והלכו אחרי הצהריים, אחרי שעות על שעות של עמידה מתישה בתור". היא אומרת במטוס, ערוכה לקדם את פני הבאות. חפיסות של מגבונים תחובות בכל אחד מן התיקים, תרסיסי מי-סבון וטישו, שקיות על כל צרה שלא תבוא וצעצועים בלתי שבירים. הילדים מהופנטים אל המטוס, המושבים הנעים, החגורות והאורות המבהבים, ואפילו לא מחטטים בתיקים כדי לראות מה יש לנשנש.

"אז נעמוד ארבעה ימים. מה אפשר לעשות? השם הוביל אותנו עד כה, יוביל אותנו הלאה".

"בסדר. הכנתי מלאי של דברים במה להעסיק אותם. כשיודעים מראש – הכל נראה אחרת".

האכסניה היתה נעימה והריח היה חביב ומזמין, הכריות היו רכות והמיטות מוצעות בנוחות. הילדים צללו לעולם החלומות בלי שום בעיות להרדם. פלאי פלאים.

אבל השיא היה למחרת, בלשכה.

הם הגיעו בשעה היעודה, והתקבלו במאור פנים על ידי פקיד שהמתין להם. הוא הורה להם לחכות, והיא כבר החלה לפתוח שקיות. אבל מנהלת הלשכה הופיע תוך דקה, מתנצלת על שהיה עליהם לחכות. היא אספה את המסמכים, מתעלמת לגמרי מלבבותיהם המפרפרים. עיינה פה ושם בדפים והחתימה אותם בקלילות. אחרי כן ערכה היכרות מהירה עם כל הילדים, צבטה בלחיים של הקטנים, וידאה שכולם נמצאים, ו - - - העניקה את האזרחות בברכת מזל טוב לבבית...

"קחו את התעודות בתיק היד שלכם, אל תשימו אותם בתא המטען של המטוס. לפעמים נאבדות מזוודות, וחבל". היא הוסיפה עוד עצה מעשית. "יופי, ברוך בואכם לארצנו. תהנו. היה נעים לראותכם, כל טוב".

והם מצאו את עצמם בחוץ. בחוץ!!! עם התעודות!!!

 

אחרי ארבעה ימים הם היו בארץ, בחזרה. מבולבלים קצת, תוהים האם היה המסע או לא היה.

"אני לא מבין, אני שלחתי לאותו מקום בדיוק, ביום שבו שלחתם גם אתם, ולא קיבלתי תשובה עד היום! אומר אחיו, נואש, כאשר פורים עבר ופסח כבר באופק. "תגיד לי, אולי באמת המנהלת הזו היא הסבתא של אשתך?"

"היא לא הסבתא של אשתי", הוא צוחק. "היא הסבתא של "קופת העיר". באמת, לך תשים מאה דולר בקופה של "קופת העיר", ואולי גם אצלך יתחילו הענינים לזוז..."