דילוג לתוכן דילוג לתפריט תפריט נגישות

יש שעות של לחץ שאינן יכולות להמחק מהזכרון. זה לא חיים או מוות, זה לא להיות או לא להיות, זה לא אסון או טרגדיה – וזה כן, ועוד איך כן, לחץ איום - - - לחץ שכל אחד מאיתנו מרגיש שאם הוא היה נוכח שם – גם הוא היה כמעט נמחץ או מתפרק לרסיסים.

יש שעות של לחץ שאינן יכולות
להמחק מהזכרון. זה לא חיים או
מוות, זה לא להיות או לא להיות, זה לא אסון או טרגדיה – וזה
כן, ועוד איך כן, לחץ איום - - - לחץ שכל אחד מאיתנו מרגיש
שאם הוא היה נוכח שם – גם הוא היה כמעט נמחץ או מתפרק
לרסיסים.
שעה אחת כזאת היתה לרב ז׳, ערב פסח אחר חצות בשנה
שעברה.
במשפחה של הרב ז׳, כמו בעוד אלפי משפחות, מקפידים
לאכול בליל הסדר אך ורק מצות-מצווה, מאלו הנאפות בערב
פסח אחר הצהריים, שהוא זמן הקרבת קרבן פסח בבית
המקדש, ודווקא אלו הנעשות בחבורתא קדישתא, כל הגברים
שבמשפחה בכבודם ובעצמם ובמו ידיהם. מזה שנים רבות
שיש ברשותם תנור טוב, שלחנות מיוחדים, קערות, מקלות,
מערוכים, רעדלער׳ס, מקלות להכנסת המצות לתנור וגם
מרדות להוצאתן ממנו, וגם ניירות לבנים חדשים ונקיים עבור
כל זה, וכן כל מה שקשור באפיית המצות. כבר שבוע ימים לפני
פסח הם מסכמים את הטעון סיכום עם בעל אולם, שבו תיערך
האפייה. יוצאים למקום, מקרצפים אותו ממסד ועד טפחות,
מעבירים אליו את כל הציוד היקר המאוכסן במשך כל ימות
השנה במחסן שכור באזור זכרון-משה בירושלים, עורכים הכל
ובודקים שלא חסר דבר.
גם בשנה המדוברת, שנת תש"ע, התנהל הכל על הצד היותר
טוב. שבוע לפני פסח כבר נסגרו הענינים עם בעל האולם.
קבוצה מבני המשפחה התאספה וניקתה את המקום עד בוהק,
הציוד הועבר בקפדנות ובשימת לב. השלחנות נפתחו והציוד
סודר עליהם. אחד החברה׳מנים של המשפחה, שהתמנה כמובן
מאליו למפקח העבודה – עבר לראות שהכל בסדר ולא חסר
דבר. ככה, לפחות, הוא חשב - - - -
בערב פסח, אחרי אכילת חמץ וביעורו, התאספו כל הגברים,
נמרצים, מזורזים, מוכנים להתחיל במלאכה הקשה והמרגשת
של אפיית מצות המצווה. בטרם הוכנסו המים לקמח, הם ניגשו
להביא את המקלות ואת המרדות ולהכינם לתפקידם –
אלא שאלו לא נמצאו.
בתחילה הם היו בטוחים שהמקלות והמרדות נמצאים ממש
כאן, בין החפצים. סקירה מהירה לא העלתה דבר. עשיית הבצק
הושהתה, הגברים האחרים נעקרו ממקום המוכן ליד שלחנות
הלישה וניגשו לחפש גם הם – אפס. המקלות והמרדות, שאינם
קטנים כלל ועיקר – לא נמצאים. גם חיפוש יסודי לא העלה
דבר.
"הביאו אותם עם כל המשא ורק שכחו לפרק, לכו תבדקו בין
הקרטונים", אמר האחראי בבטחון. "זה פשוט לא יכול להיות
אחרת, הרי הם לא התאדו מעצמם". להתאדות הם כנראה לא
התאדו, אבל להימצא – הם לא נמצאו, גם לא בין הקרטונים.
"הם לא נשארו במחסן, ללא ספק. אני
בעצמי עברתי ובדקתי שלקחנו הכל",
אמר הרב ז׳ בתסכול. "אני גם בדקתי
שהעלינו הכל על הטנדר ולא שכחנו
דבר, וגם בדקתי שהכל הוכנס
לכאן. לכו, תבדקו עוד פעם,
אבל זה לא שם". עכשיו כבר
פשטה החרדה בלבבות. אין
חנויות עכשיו, במאפיות
האחרות – או שהן סגורות
על מסגר ובריח, או שהן
פועלות במלוא הקיטור
וזקוקות לציוד בעצמן.
אם המקלות לא יימצאו
– כל הקהל הקדוש הזה
יישאר בלי מצות מצווה
לליל הסדר.
השליחים יצאו לדרכם
ובמאפייה השתררה
אוירה קשה. כל דקה
חולפת פועלת לרעתם, אבל זו הצרה הקטנה... אם לא יימצאו
המקלות, לזמן הארוך או הקצר לא תהיה משמעות. הם ייאלצו
לוותר על המצות, דבר שלא יעלה על הדעת. איזה ליל הסדר
יחכה להם? איזה טעם יהיה השנה לפסח כולו? כמה מהם
מלמלו פסוקי תהילים, האחרים ניסו להתחזק באמונה ובטחון,
או בתפילה. כולם ביחד השתתקו במתח עז כשחזרו השליחים
בריצה: המחסן ריק לחלוטין, גם בדרך אין שום דבר.
"בואו נלך שוב למחסן, זה המקום היחיד שהמקלות עלולים
להיות בו, בכל זאת", אמר הרב ז׳, לחוץ ואובד עצות. "נחפש
כולנו יחד, אולי יפקח השם עינינו". הם יצאו אל המחסן, כמה
דקות הליכה. ביחד כמה אחראים. הרגלים רצות קדימה, הלב
משתרך מאחור. אין תקווה, אין סיכוי, אין, אין, אין...
המחסן, כצפוי, ריק. יש בו כמה חפצים ישנים, שמוסטים עכשיו
לכאן ולשם. גם אם היו המקלות בגודל גפרורים – גם אז
הם היו נמצאים. האחראים האחרים מביטים ברב ז׳ ותביעה
ביניהם – והחיוורון שבפניו מעמיק. הוא לא יודע מה לומר, אין
לו מה לומר.
"זה לא אבד כשהוצאנו את החפצים בשבוע בעבר!" הוא אומר
שוב, לאט. "הייתי כאן ונכחתי בכל פרט. בדקתי שלא נשאר
שום דבר אחרינו, בדקתי שכל מה שהוצא – הועלה לטנדר,
בדקתי שהכל הורד ונכנס לאולם. איפה הם באמת יכולים
להיות? מישהו נכנס לכאן והוציא? זה נשמע כל כך חסר הגיון".
"ואולי הם לא נכנסו למחסן בכלל? אולי שכחו להכניס אותם
אחרי השימוש בשנה שעברה?" מבט עיניים בהול עובר בין
האחראיים. אכן! זוהי התשובה ההגיונית ביותר למצב... בשנה
שעברה ארזו את הכלים בחיפזון גדול, והכניסו אותם בבהילות
למחסן. לא היתה השגחה מספקת שהכל יועבר מסודר. הרב
ז׳ רשם לעצמו אז בירכתי מוחו להכנס שוב יום-יומיים אחרי,
לבדוק שהכל במקום, לסדר קצת... וזה לא נעשה. המקלות
אבדו כבר בשנה שעברה!!!
התקווה האחרונה כובתה בבת אחת. מקלות כשרים לפסח
שנשכחו אי שם על שפת הכביש בשנה שעברה – איפה ימצאו
אותם עכשיו?
הרב ז׳ יצא מהמחסן. רגליו הוליכו אותו משם, נבוך וחרד
ואובד עצות ולחוץ עד מקום שאי אפשר יותר. הוא חיפש פינה
שקטה, להתייחד עם עצמו ועם אלוקיו, ומצא אותה באזור
נידח של החצר, באחת הסימטאות, באזור נידח שאיש לא דורך
בו כמעט, שם עמד ופכר ידיו אל השם. "השם, הושיעה!" הוא
התחנן בתפילה מעומק שרק פעמים בודדות אנשים מצליחים
להגיע עדיו. מראה האולם המלא בני משפחה, שכולם תולים
בו עיניים מאוכזבות, מאשימות, מבקשות, חסרות אונים – עמד
מול עיניו כל העת ודקר אותו באלפי מחטים קרות. הוא אחראי,
בגללו לא יהיו לכולם מצות לליל הסדר, בגללו לא יהיו מצות
מצווה. הוא עוצם את עיניו בחרדה ומפנה אותן מעלה מעלה,
לשמים: "ד׳, ערב פסח אחר חצות עכשיו, אנחנו כולנו מוכנים
ומזומנים לאפיית מצות-יד, אין לנו מקלות! אין לנו מרדות! אי
אפשר להשיג זאת עכשיו, מה נעשה?! אמור לנו אתה, ברחמיך,
בבקשה, מה נעשה?!"
ואז, כמו מכת ברק, הוא נזכר: ""קופת העיר"!" טרם נתתי
פרוטה לצדקה - - -
הוא ממשיך, עדיין בעיניים סגורות, ומתחייב על סכום עבור
"קופת העיר".
ואז פוקח עיניים, לאט לאט. התפילה לקחה אותו לגמרי, הוא
מרגיש שכל עצמיותו נשאבה לתוכה. הוא מעז לפתוח עיניים
רק לאט לאט, תוהה.
ואז נופלות עיניו על ערימת ספרים ישנים, מונחת על האדמה
בפאתי החצר. בלי לדעת מה הוא עושה ולמה – הוא ניגש אל
הערמה ומסיט אותה לצדדים.
קרטון מוכר להפליא, דהוי משמש, בלוי מרוחות ומגשם. הלב
מתחיל לדפוק מהר יותר, מהר יותר, מהר יותר. הייתכן? האם
נעשה הנס? הוא בוקע באצבעו במקום שהמים חלחלו לקרטון
וריככו אותו - המקלות והמרדות נמצאים שם, עטופים, ארוזים
היטב, יושבים יפה מאז שנה שעברה וממתינים להימצא ברגע
הגורלי הזה - - - עכשיו!!!
הוא לא מאמין למראה עיניו. זו חייבת להיות הזייה. כאן? איך
הם הגיעו לכאן, מאחורי-מאחורי המחסן? איך הם ישבו שנה
שלמה בדיוק בנקודה הזאת, שמולה הוא עמד וקרע את עצמו
בתפילה? הוא ממשש את האריזות – זה הם. ללא ספק. הוא
קורע פיסה של נייר מלמעלה, הוא צריך לראות. הוא צובט את
עצמו כדי להיות בטוח שזה –זה.
זה-זה.
בלי שליטה, הוא עוזב הכל ככה ורץ חזרה למחסן. האחראיים
האחרים נמצאים שם, שפופים, אוירה של תשעה באב. "מצאתי,
מצאתי, מצאתי", הקול – אינו קולו, הוא רם וצרוד ומקרטע
מחמת התרגשות עזה שאינו יכול להכילה. הם מביטים בו
כחסר דעה. "תפסיק לצחוק עלינו, זה מספיק גרוע גם ככה"...
אבל הוא לא יכול לנשום. "תרמתי ל"קופת העיר" ומצאתי
אותם."
לא היה זמן לשאלות ולא להסברים. "תרמתי ונושענו, תרמתי
ונושענו", יותר מזה הרב ז׳ לא מצליח להגיד. הם נוטלים את
הארגז ורצים במלוא כוחם אל המאפייה, פורצים אל היאוש
והמרירות שהשתלטו שם כליל על האולם ובצהלת שמחה
מתחילים להכין הכל.
האפייה עברה באותה שנה מתוך רוממות רוח שאין דומה לה,
בתחושה של ׳ברוך שנעשה לי נס במקום הזה׳, בזריזות כפולה
ומכופלת. המצות יצאו ריחניות, דקיקות ופריכות, מהודרות
בתכלית ההידור.
ויחד עם ניסי יציאת מצרים, הם מספרים לבניהם ולבני בניהם
את הנס של הדור הזה, את נס המצות, את נס הישועה של
"קופת העיר" - - - -