דילוג לתוכן דילוג לתפריט תפריט נגישות

שמוליק בסך הכל הזמין מתקין וילונות לביתו להתקין וילנות לקראת חג הפסח אבל בשנייה אחת הכל משתנה...

"הרי נעשה בסוף וילון לסלון", אומרת מירה לבעלה. "אז למה שלא נעשה את זה עכשו? למה לחיות שנים עם חלון חשוף, עם אי הנוחות לשבת בסעודות השבת ולהרגיש כמו קופים בכלוב, שהשכנים מכל הכיוונים יכולים לספור את האיטריות שיש להם בצלחת, עם אי היכולת לחיות עם חלון סגור מפני החום, ועם חלון פתוח – מפני המבטים?"
"בסדר, נחשוב על זה לקראת פסח". שמוליק חותם את הדיון. המצב הכלכלי שלהם לא משופר במיוחד, וגם הוצאות צודקות צריכות להמתין. ברוך השם! הם בחרו לחיות ככה, כשהתורה היא מעל הכל, והפרנסה – אי שם, הם מתפללים שלא תהיה גרועה מדי, ושלא תכריח אותם לבטל תורה או להכנס למצוקה. 
כשערב פסח מגיע, ונושא הוילונות מקבל תאוצה, מירה כבר יודעת בברור מה היא רוצה. 
הם שומעים את הרצונות שלה, מבררים כמה הם עתידים לעלות, מבקשים הצעת-מחיר משניים שלושה מקומות שונים. הצעה אחת במחיר נוח בהרבה מן השתיים האחרות, ובפריסת תשלומים נוחה גם כן. 
"שמעתי עליו דברים טובים", אומרת מירה. "דקורטור ותיק, יש פה המון משפחות בעיר שעשו אצלו את הוילונות שלהם. אני חושבת שזה יהיה רעיון טוב לעבוד אתו". הם מזמינים ביקור ללא התחייבות, והאיש מגיע אחרי יומיים, בדיוק בשעה המסוכמת מראש. 
יש לו אלבום תמונות וגם ספר כרוך של אריגים. מלאי לא ענק של אפשרויות, אבל מספיק. הם קובעים מועד להתקנה, ומסדרים את ענין התשלומים. האיש יוצא עם הציוד שהביא, ולמירה כבר חג בלב. היא לא דואגת למרות שהזמן קצת צפוף. האיש נשמע אדם הגון וישר, שיש בעולמו יותר תוכן מאשר דקורציה ועסקים. היא בטוחה שלפסח יהיו בסלון שלה וילונות חדשים. 
"בדיוק בשנה הראשונה שאנחנו עורכים 'סדר' לבד, בפעם הראשונה!" היא אומרת בחדווה לאמה, בטלפון. "הסלון יראה חגיגי ויפה, יש לנו גם כלים נאים שרכשנו במרוצת השנים, נעמיד הכל על השולחן, אותו נפתח לכל ארכו... הילדים ייראו נסיכים עם הבגדים החדשים שלהם". אמא שלה רווה נחת. מירה לא עשירה, בלשון המעטה, אבל היא שומרת על עצמה ועל משפחתה כה יפה. הם תמיד נראים טוב. 
וביום המיועד הגיע האיש. "אתה מבצע הכל לבד?" מתפלא שמוליק. "כן, כמובן", הוא עונה. "העסק שלי  לא כל כך גדול בשביל להעסיק עובדים נוספים... יש לי כאלה שתופרות, כל אחת בביתה, את הוילונות, ואני בעצמי מתקין". האיש מחורר את התקרה וקובע ווים גם בקיר הסמוך לה – מצד אחד, ועכשו הוא יעשה אותו דבר גם מן הצד השני. 
גם הילדים, צעירים ככל שהינם, סקרנים. גם הם עומדים, באזהרה מפורשת שלא להפריע, מן הצד, ומתבוננים בידיים הזריזות הקודחות ועושות במלאכה. 
האיש מזיז את הספה ומאפשר לעצמו נקודת משען ליד החלון הגדול. חם כל כך, והוא פותח את החלון כדי לנשום אויר. הוא מאומץ ומשתעל מהאבק הרב שיוצרים הקידוחים. 
"תיזהר, בבקשה", אומר שמוליק. "אתה קרוב כל כך לחלון, ועומד כה גבוה על הסולם... זה לא מסוכן?"
"בנפשו יביא לחמו", מצטט האיש. "אני משתדל להזהר ויש לי מיומנות של עשרים וכמה שנים..." הוא נעים סבר. מירה בצד, הילדים עומדים עם עיניים לוהטות ומתבוננים, שמוליק נשען על הקיר ממול ומסתכל. שני חורים כבר יש, דיבלים מוכנסים בהם בזריזות ווו נתקע בתוכם, ועכשו החור השלישי והאחרון...
ואז, בהינף רגע, בלי שאף אחד יקלוט מה קורה – המקדחה צונחת ארצה ברעש, מופעלת עדיין, הם רואים את ידו של האיש נאבקת באויר ומנסה להאחז בסולם – והוא עצמו עף בתנופה מן החלון והחוצה, שלוש קומות עד למטה - - - -
"אויייי - -  " הצרחה האיומה קורעת את עור התוף לשניים. "מאה שמונים לקופת העיר כדי שהאיש ינצל!" צועק שמוליק, לא יודע מאיפה זה בא לו, לא יודע מה עושים עכשו, לא מעז להביט למטה ולראות את הגופה המרוסקת... "השם, שלא יקרה לו כלום, מאה ושמונים לקופת העיר". הלב שלו פועם במהירות מחרידה. הוא מוציא את הפלאפון שלו ומחייג למוקד מד"א...
מירה כמעט מתקפלת, כולה מטולטלת באימה נוראה. הילדים אוטמים את העיניים מלראות את הזוועה... רק שמוליק מעז סוף סוף להסתכל מה קורה. המון אנשים מסביב. הם מסתירים לו את שדה הראיה, הוא פותח את הדלת וכושל החוצה, במדרגות, יודע שהוא צריך לרדת למטה אבל לא מעז--- 
הסירנות מייללות וקולן ממלא את המרחב. מירה לא מסוגלת לעשות כלום. היא יושבת עם הילדים ואומרת פרקי תהילים בזה אחר זה. 
"הוא קרוב שלנו?" שואל הגדול. "כולנו ילדים של השם" היא עונה, כמעט בבכי. לחשוב שמהחלון שלה עף האיש אל מותו... שמוליק עולה כשהדרמה למטה נגמרת. "לקחו אותו מיד. עוד אי אפשר לדעת כלום, הלוואי שיחיה..." הוא אפור כולו. 
בלילה מירה מסדרת את הסלון ומחזירה את הספה למקום. את הסולם היא מקפלת ומניחה הצידה, אבל אין לה כוח אפילו לטאטא את החדר מהאבק הרב. כל כוחה אבד לה. שמוליק, לשם שינוי, לא נראה יותר טוב. 
באחת בלילה הטלפון מצלצל. שניהם מביטים זה בזה ולא מעיזים להרים. ליבם אומר להם שהשיחה קשורה אל האסון שהתחולל היום בדירתם...
בסופו של דבר שמוליק מרים. 
"רק לומר לכם שאני בסדר", נשמע קולו של המתקין. האור שניצת בעיניו מקפיץ את מירה מיד, והוא מעביר את הפלאפון למצב רמקול. 
"שיערתי שתדאגו... עכשו שוחררתי. עשו לי את כל הבדיקות, הכל בסדר. כמה מכות יבשות... אפילו לא כואב יותר מדי. הרופאים פה אומרים שנעשה לי נס גלוי, כי לכאורה לא היה לי שום סיכוי.." האיש משתתק לרגע. 
"אבוא בימים הקרובים לסיים את התקנת הוילון, אל תדאגו. יהיה לכם וילון לחג, בעזרת השם". 
שמוליק מרעיף ברכות על ראשו ומסיים, ואז מתיישב מלא כבדו על הספה. המתח שאכל בו בכל פה – מתפוגג ברגע אחד ומשאיר אותו חלש. 
"נס גלוי", לוחשת מירה, מתפעמת. 
"מאה ושמונים לקופת העיר", אומר שמוליק. "אחר כך חשבתי מאיפה באו לי המילים. לא יודע! לא יודע! כאילו נזרקו לתוך הפה שלי ברגע האיום ההוא שראיתי אותו עף. הצדקה הצילה אותו ממוות, כפשוטו ממש!"