דילוג לתוכן דילוג לתפריט תפריט נגישות

מה הסיכוי שרופא בכיר יגיע "בטעות" לחדר מיון באמצע הלילה ויציל את חייו של שאולי ע"י זריקה במזרק?

אמא, זה לא השבר", שאולי מפסיק את אמו המספרת לאמה, בטלפון, על כאביו הקשים. "זה לא השבר! אני אומר לך שזה לא השבר! אחרי שהם גיבסו את הרגל – הכאבים כבר לא היו נוראים כאלה. אבל עכשו... כאילו מישהו צובט אותי שם, בדיוק במקום של השבר, מתחת לגבס... אלו לא הכאבים של השבר!" 
הקול שלו, רם וקרוב ליללה, הוא הקול היחיד שהוא מצליח להפיק. ייסוריו קשים מאד. אמא מקשיבה,  וסבתא, השומעת את דבריו דרך האפרכסת, מאזינה אף היא. "נשמע שהילד יודע מה הוא אומר", היא אומרת לבתה. "אולי בכל זאת תקחו אותו שוב לבית החולים?"
"ושוב לעמוד במיון שעות על שעות?" שואלת צפורה, מיוסרת אף היא. "את לא יכולה לדמיין כמה שאולי סבל עד שנגשו אליו. מהרגע שעשו לו צילום – הכל השתנה. שבר פתוח ומורכב הוא לא צחוק... הם הבינו את הכאבים הקשים שיש לו, וטיפלו ברגל כמו שצריך. אני לא רוצה לתאר לך את הסיוט". 
אבל עכשו, יומיים אחרי, הוא שוב מתפתל בכאב נורא. 
"בכל זאת תלכו למיון", פוסקת הסבתא. "שיורידו את הגבס ויראו מה קורה. אי אפשר לתת לילד לסבול ככה". בלב כבד מבינה ציפורה שאמה צודקת. לשאולי – כל תזוזה מסיבה כאבים בלתי נסבלים. הוא חושק שפתיים ונאנח כל רגע, ואנחותיו שוברות את ליבה של אמו. 
ובמיון, בדיוק כמו שחששה, הם ממתינים וממתינים וממתינים... שאולי מותש וחסר כוח, רועד מפחד הכאבים העתידים לבוא, כאשר יסירו את הגבס. ציפורה חרדה לא פחות. 
כשהרופא ניגש אליהם ושומע את הסיפור, פניו מתקדרות. "לא נשמע טוב", הוא אומר כמו לעצמו. "בוא, קודם כל נראה מה קורה ברגל". עלים את שאולי על מיטה, הרופא סוגר את הוילון ומתקרב. 
"הרגל נגעה במים?" לא. לא נגעה. 
"יש לך אלרגיה לחומרים מסויימים?" לא ידוע לא לו ולא לאמו. 
הרופא מרכין את ראשו ומרחרח את הגבס. הם מביטים בו בתהייה, אבל הוא רק מהנהן לעצמו שוב וקורא אחות לעזרתו. "תביאי מסור חשמלי, נסיר את הגבס", הוא אומר לה. "אני חושש שהתפתחה שם דלקת". 
"כמו שחשבתי" אומר הרופא אחרי הניסור. "טיפול אנטביוטי מיידי. לא סתם היו לך כאבי תופת". 
הוא מקבל עירוי לתוך הוריד, וגם משכך כאבים. אבל למרות שמעכבים אותם שם להמתנה לראות מה יתפתח, בתקווה שיהיה שיפור מהיר – המצב נראה דווקא כהולך ומחמיר. הכאבים גוברים אפילו על משכך הכאבים. עוד שעה עוברת ועוד אחת, ולאחריה עוד אחת. 
"כמה זמן מענים אנשים במיון?" תוהה ציפורה לעצמה. הילד סובל, כל כך סובל. אבל האחיות החולפות על פניהם רק מנידות בראשן בצער. "זה לוקח זמן, אין מה לעשות..."
הלילה מגיע, הכאבים מתגברים. שאולי לא יכול כבר והוא בוכה בשקט, מתפתל בייסוריו. ציפורה מנסה להזעיק את הרופאים שוב ושוב. הם מביטים ברגל, מביטים בלוח המוצמד אל המיטה. "אין מה לעשות, חוץ ממשככי כאבים כשמותר", הם אומרים, כל אחד בשפתו. "אנחנו רוצים לראות האם יש השפעה כלשהי של האנטביוטיקה, ואם כן – יהיה אפשר להמשיך אותה בבית. אין טעם לאשפז אותו, כי אז השיחרור יתעכב סתם". 
לציפורה זה לא נראה 'סתם' בכלל. 
לקראת חצות, כששאולי נרדם מתוך הבכי, והיא מותשת עד הקצה – היא מתקשרת הביתה. בעלה עומד אתם בקשר כל זמן מה. הוא הלך קצת לישון, כדי להחליף אותה עם שחר, אם הם עדיין לא ישתחררו. 
"תתרום לקופת העיר", היא בוכה לו. "שאולי סובל נורא, נורא. אני לא רואה שמשהו זז בכלל, כולם אטומים פה. אני לא מאשימה אותם אבל לא יכולה יותר. הוא נרדם לרגע אז אני מתקשרת..." צבי שומע בקולה את הסבל. "תתרום עבורו, שהכאבים יחלפו כבר. הוא ילד קטן בסך הכל... 
3 דקות עוברות. שתיים? חמש? שבע? פתאום היא רואה את ד"ר שטיין, רופא הילדים הותיק מן השכונה, מגיע למיון עם בתו ונכדו. התינוק סובל מחום גבוה שלא יורד, הסבא הרופא החליט לפנות אותו באמצע הלילה לחדר מיון. 
ד"ר שטיין! איזו הקלה! אין רופאים רבים כמותו שיושבים כל היום על התורה ועל העבודה, ובשעות הקבלה שלהם משתרכים מאחורי דלתם תורים ארוכים של אנשים שמחפשים דווקא רופא שהוא גם תלמיד חכם... כשהיא רואה מן הצד שהתינוק מטופל, היא אוזרת אומץ וניגשת לרופא. מספרת בכמה מילים מה קורה, ומתחננת שיבוא לראות. 
הוא ניגש ברגע הראשון שהוא יכול. מסתכל על הכתם ברגל, מסתכל על הרשום בגליון. פניו מחמיצות. 
"אני חושש שהם טעו באבחנה", הוא אומר לה בשקט. "זו לא דלקת, זה קריש דם. הילד חייב לקבל זריקה לדילול דם. קריש כזה יכול להסחף ולהתקע במקום אסטרטגי, ואז זו סכנת חיים מיידית". היא נלחצת. היא רצה לרופא התורן אבל הוא לא רוצה לשמוע שום דבר. בבוקר יבואו הרופאים ויחליטו, הוא עסוק במרוץ מחולה לחולה, האחראי היחיד על חדר מיון. 
היא חוזרת, מובסת, למיטתו של שאולי שהתעורר בינתיים, ושוב הוא בוכה מייסורים. "המצב שלו לא טוב" אומר הרופא, שממתין ליד המיטה. "הוא צריך לקבל את הזריקה הזו מיד. לא לחכות עם זה לבוקר.."
"אז מה אעשה??" היא פוכרת ידיה ביאוש. 
"תנסי לבקש שישחררו אותו ללילה, כי הוא לא מצליח לישון וסתם סובל. במקום הביתה – תביאי אותו אלי הביתה, אני כבר אזריק לו". הרופא חוזר אל בתו ונכדתו, שבינתיים מקבלים מדבקות אשפוז ופונים לעלות למחלקה. ציפורה רושמת את מספרו האישי של הרופא, ומקבלת ממנו אזהרה – להתקשר בכל שעה, לא חשוב איזו. 
היא בינתיים מנסה לבקש שחרור עד הבוקר, ולמרבה הפלא – נענית. לא פשוט להעביר את שאולי עם שבר מורכב ובלי גבס, כשכל תנועה מוציאה מפיו גניחות חנוקות, אבל גם החלק הזה עובר. ציפורה מודיעה לרופא שהיא במונית, בדרך אליו. הם עולים אל המרפאה הצמודה לבית, והרופא מזריק את הזריקה הנכונה. 
"תנוחו פה קצת", אומרת הגברת, אשתו של הרופא. תקראו לנו אם יש החמרה. בינתיים תנסו לחטוף תנומה". שאולי עייף מן הטלטולים והכאבים, נרדם. ציפורה יושבת לידו ומתנמנמת. 
כשהיא מתעוררת כעבור שעתיים – נראה לה שיש הטבה כלשהי. שאולי ישן. היא מרשה לעצמה לישון עוד קצת ואחר כך עוד קצת. בבוקר מוקדם נכנסת אשת הרופא והיא קופצת מיד. "אל תיבהלי", היא אומרת לה חרש, מצביעה על הילד הישן. "רק באתי לראות שהכל בסדר אתכם, הרופא יכנס מיד". 
והוא אכן נכנס, מביט ומרוצה מאד. שאולי מתעורר. הכאבים התפוגגו במהלך הלילה. כשהוא לא מזיז שום דבר – הרגל כמעט לא כואבת... בכוחות משותפים הם מעמיסים את הילד על מונית ומפליגים חזרה אל חדר המיון. 
"יופי, האנטביוטיקה עבדה מצוין", אומר אותו רופא שהיה אמש, כשהוא בוחן את הרגל. "את רואה, גברת? לא היתה לך סבלנות...כל הזמן חשבת שצריך לעשות משהו. כל מה שהיה צריך זה פשוט לתת לזמן לעשות את שלו. האנטביוטיקה עבדה מעולה". 
"כל מה שהיה צריך זה לתרום לקופת העיר", היא אומרת מילים בלתי מובנות לו. "ומאותו רגע התחילה הישועה להתגלגל. ולא האנביוטיקה עבדה, ובעצם גם לא הזריקה של דילול הדם. הצדקה היא זו שהלכה בשמיים ופעלה ישועות". את הסיפא היא כבר לא אומרת לו, היא חושבת זאת לעצמה, ואומרת אחר כן לכל זוג אזניים שהיה מוכן לשמוע.