דילוג לתוכן דילוג לתפריט תפריט נגישות

בסיום קניה גדולה, רגע לפני התשלום, מגלות הקונות שהארנקים אינם. הן מוצאות את עצמן מבוישות ונבוכות, בלי אפשרות להשתמש בתחבורה כדי לחזור הביתה...

יעלי מביטה באמא בחוסר אונים נורא, אמא מביטה ביעלי בחוסר אונים נורא לא פחות. שתיהן עומדות מול העגלות העמוסות שלהן, אחרי שהעבירו את כל המוצרים בקופה, ושתיהן מרגישות איום. 
כל החנות מסתכלת. 
שתיהן כבר הפכו את כל השקיות מהחנויות בהן ביקרו קודם. את תיקי הצד שלהן, את השקית עם בקבוקי המים שהביאו אתן מהבית. הכל שפוך, הכל מעורבב, ושני ארנקים גדולים ויפים לא היו בשום אופן יכולים ללכת לאיבוד בתוך הערמה הזאת. 
 
איפה הם, הארנקים? מה הן עושות עכשו, למען השם? איך נצלים מהחרפה האיומה הזאת?
 
יעלי כלה, ומועד חתונתה קרוב מאד. הן השאירו את הקניה הגדולה הזאת ממש לסוף, כשיהיו להן ביד הסכומים הדרושים. יעלי עבדה הרבה בין האירוסין לחתונה, ואת כל החסכונות שלה היא מוציאה בקניות נחוצות. גם אמא שלה העדיפה לרכז הכל ליום קניות מרכזי. וגם היא צברה הרבה זמן כספים כדי להגיע ליום הגדול הזה כשהיא מוכנה. 
היום התחיל כל כך שמח. הן עברו מחנות לחנות, מצאו דברים מקסימים, קנו בלב שלם. אמא חזרה ואמרה ליעלי לא להביט על הסכום המידלדל בארנקה. 
אבל כל החגיגיות הזאת מתנפצת כשהן עומדות מול הקופאית ההמומה, עם קניה בסדר גודל של כמה אלפים, ואין להן במה לשלם. אין להן גרוש. אין להן שקל. אין כרטיס אשראי, אין שיקים, אין אגורה.  
"
תזמינו איש אבטחה", אומרת המוכרת הבכירה ורחמים בעיניה. "אם כייסו אתכן כאן, במרכז המסחרי, הוא אמור לטפל בבעיה. זה תחום האחריות שלו". 
 
"בטח שכייסו אותנו כאן", יעלי כמעט צורחת. הכל פוקע בה בבת אחת. היא מדברת מהר וצפוף, מתוך סערת רגשות גדולה. אמא שלה בוהה בה ובחלל מסביב, אטומה כמעט, מבוהלת כל כך עד שהיא כאילו לא קולטת כלום מן הנעשה. 
"אף אחד לא חשב שאין לכן כסף...", מנסה הפקידה הצעירה לרכך את הבושה הנוראה של הצעירה. "רק אמרנו שאולי..."
"שום אולי", היא קוצפת. "שום אולי לא. באנו לכאן עם שני ארנקים, של אמא ושלי. ומכאן אנחנו הולכות לפיאנית ו - - -"
הבעתה שעל פני האם מתגברת. הן הכינו שתי סדרות של שיקים, מוכנים לגמרי וחתומים, כמו שהיא ביקשה!!! הגנב ימשוך את הכסף הזה מחשבונן בלי בעיות!
"הנה, איש הבטחון מגיע". אומרת המוכרת הבכירה. 
"אין לכם מצלמות אבטחה?" שואלת הצעירה. "מה זה, מרכז מסחרי בלי מצלמות? בכל מקום בעולם מותקנות מצלמות בטחון. תסתכלו בהם ונמצא את הגנב!"
"המצלמות עוברות כל הזמן מנקודה לנקודה... לא מצלמים כל הזמן הכל. הסיכוי שנמצא את הגנב מאד קטנה. נעשה זאת, אבל לא כרגע... בינתיים אתן צריכות לפתוח תלונה במשטרה". 
"במשטרה?" נחרדת האם. 
"כן, אחרת לא יאפשרו לכן לבטל את השיקים. חייב להיות לכן מספר תלונה. צאנה מן הכניסה האחורית של מרכז הקניות ותעבורנה לתחנה של הרכבת הקלה" הוא ממשיך להסביר איך להגיע למטה המשטרה, ומה לעשות שם. 
"ומה לעשות עם הקניה הזאת?" מבררת המוכרת הבכירה. היא מסתכלת באי רצון על הערמה הענקית ששתי אלו בחרו במשך כל כך הרבה זמן. 
"אנחנו ניסע לשם ונראה מה הם אומרים. בינתיים תניחי הכל הצידה", עונה הבת. האם מושכת בכתף ולא אומרת כלום. הבת עוד צעירה. היא בטוחה שהן תבואנה שוב עם כספים אחרים ותרכושנה את הפריטים. אם הכסף נגנב, וזה כנראה בטוח, הן תצטרכנה לוותר על שמונים אחוז מן הרכישה הזאת. החתונה כבר קרובה, ואין מאיפה לגייס עוד. גם ככה הן על התחתית, ואם לא הכסף שצברו מראש – היא לא יודעת מה היה קורה. 
הן יוצאות עם השקיות הקודמות, ורגליהן רועדות. אין להם כסף לעלות לרכבת! אף אחד לא מדבר על נסיעה הביתה אחר כך. הן באו מרחוק...  בלית ברירה הן עורכות סיור במרכז הקניות, מזהות מישהי מוכרת ומבקשות, בפנים אדומות ומבויישות, הלוואה של מאה שקלים. חם בחוץ. הן לא מרגישות כלום. החרפה צובעת אותן בכל צבעי הקשת. תחנת הרכבת הקלה לא רחוקה, והן משרכות אליה רגליים. שתיהן אינן טפשות והן יודעות שהתלונה במשטרה לא תניב את הארנקים האבודים. 
 
"אמא, בואי נתרום לקופת העיר" , מתחננת יעלי. "בבקשה, בבקשה. בואי נתרום..." האם לא עונה. שקועה לגמרי בסיוט שעובר עליהן, בסיוט שעוד לפניהן. 
"אמא, אני מבטיחה עשרים וחמישה שקלים. כמה את?"
האם מביטה במה שנותר בידיהן משטר המאה. כמה היא יכולה לתרום מכאן, ועוד להצליח לנסוע למשטרה, ומשם הביתה? ואין להן גרוש עכשו! אין כספים! הכסף שהיא עבדה עליו כל כך קשה, והכסף של יעלי וה... מה תרומה עכשו, מה?
"אמא, בבקשה, בבקשה, בשבילי..." יעלי כמעט בוכה. 
 
"טוב, שמונה עשרה שקלים לקופת העיר". היא לא יודעת למה אמרה את זה. היא לא יודעת למה שמונה עשרה ולא מאה שמונים, כמו שהיה מתאים לה להגיד. הרי היא לא מפרישה כעת, היא רק מבטיחה. 
הרכבת מלאה אנשים, תכף תזוז. 
"רגע!" היא אומרת וקמה. העיניים שלה עודן מטושטשות. "יעלי, היתה לנו עוד שקית! עוד שקית בצבע צהוב, שקית קטנה. אולי הארנקים בפנים?"
"היא היתה ממש קטנה, אמא. והארנקים גדולים". יעלי חושבת שמשהו קורה לאמא. 
"הם שם. אני אומרת לך שהם שם. בואי נרד".
 
"נרד? מהרכבת? אבל גם אם הם היו שם – הם כבר נעלמו. תלונה בכל מקרה אנחנו חייבות להגיש. כבר שילמנו כרטיס לרכבת, בואי ניסע ונעשה את זה סוף סוף". 
"בואי הרגע". אמא תופסת את יעלי בזרועה ומורידה אותה מהרכבת, למבטיהן המשאים של כולם שם. יעלי מלבינה מרוב בושה. מה אנשים חושבים עליהם היום, מה?
אמא הולכת מהר. היא בקושי מסוגלת לחשוב על משהו. קול פנימי קורא לה. היא מרגישה נדחפת, נהדפת, כאילו מישהו מושך אותה בציציות ראשה ודוחף אותה מהר מהר חזרה למרכז הקניות. היא הולכת כמו בעיוורון, מודרכת מבפנים, ישר אל אחת החנויות בקומה התחתונה. 
ושם, על יד הדלפק, בחנות שיש בה הכי הרבה עובדים זרים, כל כך לא נחמדים למראה עד שהן סיימו שם את הקניה בחיפזון ויצאו מהר – שם על הרצפה ליד הדלפק מונחת שקית צהובה, מתוכה מציצים בגלוי שני ארנקים גדולים ותפוחים. 
"
אחרי שהיינו כאן קנינו בשתי חנויות בכרטיסי זיכוי שהיו לנו... לא השתמשנו שוב בארנקים. מאז שהיינו פה חלפו כמעט שעתיים!" אומרת יעלי, משתאה, לא מבינה. "גם אם לא גנבו את הארנקים עד עכשו – יכלו לגנוב אותם בכל רגע נתון. ורק תחשבי כמה עוגמת נפש חסכנו - - - -אפילו אם הארנקים לא היו נגנבים, היינו מבטלים את האשראי והשיקים והכל, איזה בלבול מוח נוראי.  איך תפסת בשניה האחרונה שהארנקים כאן?"
"לא יודעת. מישהו סחב אותי מהרכבת ודחף אותי לכאן. מבטיחה לך שהייתי כל כך מסוייטת עד שלא קלטתי כלום". 
 
אנחנו יודעים מי המישהו הזה. התרומה לקופת העיר. הן היו על הרכבת, תרמו שם, ובזמן הקצר שנותר עד שהרכבת יצאה – הן עוד הספיקו לרדת ממנה. איך קורים ניסים כאלה?
רק תורמי "קופת העיר" יודעים.